הרתעה היא מושג בסיסי בתורת הביטחון, שגם איראן וגם ישראל השתמשו בו השבוע בהרחבה, בניסיון לבצר את מעמדן מבית ולהצדיק את עמדתן כלפי חוץ. אבל כמו הרבה מושגים הנוגעים ביסודות קיומנו ואמורים להיות ברורים וחד־משמעיים, ברגע האמת הם מתגלים כמשהו חמקמק. חיוני אומנם, אך מפוקפק. משהו שמזכיר לא מעט את הדיבור על ביטחון לעומת המושג המעורפל "תחושת ביטחון".
בהגדרה, הרתעה היא מדיניות אסטרטגית שנועדה למנוע מן האויב לבצע פעולה מסוימת על ידי איתות שהתגובה על הפעולה תגרום לו נזק העולה על התועלת. על פי מילון המונחים הצה"לי הרשמי, הרתעה היא "פעולה או תהליך של איום המונעים מן האויב נקיטת פעולה בשל חשש מפני תוצאותיה. ההרתעה יוצרת הלך רוח בדבר קיומו של איום אמין שאין פעולת נגד סבירה נגדו, לדעת מקבלי ההחלטות של האויב. ומימוש האיום כרוך להערכתם בתוצאות שאין הם יכולים או רוצים לעמוד בהן".
יום הצבא השנתי באיראן. טהרן, השבוע. צילום – ATTA KENARE / AFPאז שבועיים אחרי חיסול חסן מהדווי בדמשק, ושבוע אחרי המתקפה האיראנית על ישראל – היכן אנחנו עומדים?
נתחיל מהסוף. מי ששואל את עצמו כיצד ייראה החג הקרוב, והאם נבלה אותו סביב שולחן החג או חלילה במקלט, יכול להיתלות בדברי הסיכום של הרמטכ"ל הרצי הלוי, השבוע במפגש עם לוחמי ההגנה האווירית בסוללת חץ של גדוד 136. "אנחנו רגע לפני פסח", אמר הרמטכ"ל, "ואנחנו מאפשרים בעורף מדיניות של לתת לאזרחים בשבוע הזה, בכל זאת, לחיות כמעט בשגרה. זה בגלל שאנחנו מאוד סומכים עליכם ועל רמת הכוננות והדריכות שאתם מחזיקים".
עם זאת, הלוי אמר כי תגובה ישראלית בוא תבוא. וישראל הרשמית אכן הבהירה היטב כי לא תעבור לסדר היום על התקיפה האיראנית. המשמעות הנגזרת מן הדברים היא שהתגובה לא תגיע רגע לפני שיסתיימו צהלולי המימונה. האמת היא שגם בלי דברי הרמטכ"ל, קשה לדמיין החלטת ממשלה שתעצור בדישם מאות אלפי ישראלים בדרכם לחופשת התאווררות בחו"ל, ותגרום למעט חברות התעופה שעוד טסות לישראל להתקפל מכאן.
המשמעות היא שגם לירושלים וגם לטהרן יש עכשיו עשרה ימים לפחות לכלכל את צעדיהן ולהתכונן לשלב הבא. ולאף צד אין סיבה למהר. האיראנים לשיטתם הוכיחו יכולות צבאיות מרשימות. מבחינתם, אם ישראל לא תגיב, האירוע סגור. אך אם ישראל תעשה את השטות ותגיב, הם הודיעו כי יפעלו באופן שישראל תצטער עליו ויכניסו למערכה נשק שעוד לא נראה. מה הנשק הזה הם לא פירטו, והניחו לדמיון לעבוד שעות נוספות.
גם בישראל לא ממהרים לפעול. ההצלחה הפנומנלית של מערכת ההגנה התלת־שכבתית לעצור 99 אחוז מהטילים והכטב"מים האיראניים, נותנת לישראל לא רק מרווח נשימה אלא גם יוקרה אדירה ברחבי העולם. מערכת ההגנה האווירית הישראלית זוכה להערכה, ורשימת החושקים ברכישת הפיתוחים הישראליים הולכת ומתארכת. במיוחד בקרב מדינות אירופה, שחוששות לא רק מפני התארכות המלחמה באוקראינה אלא גם מהאפשרות שהתוקפנות הרוסית עלולה לזלוג גם לרפובליקות הבלטיות. גם בגרמניה ומדינות מרכז אירופה לא ממש רגועים.
חיסול אחד יותר מדי
אבל הבונוס העיקרי, אם אפשר לקרוא לו כך, מהמתקפה האיראנית הוא שלרגע הפכה ישראל מהמצורעת התורנית שמוטחות כלפיה האשמות בביצוע רצח עם בעזה ובהרעבת תושביה, למדינה הראויה להגנה אקטיבית על ידי קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב, הכוללת לא רק את הבריטים והצרפתים אלא גם את מדינות האזור. בהן גם ירדן, שהשתתפה בפועל ביירוטים, וסעודיה והאמירויות שתרמו מודיעין משמעותי. די מדהים, כשחושבים על ההפגנות הארסיות בירדן ועל הכעס באמירויות על ישראל.
השאלה אם זה נעשה מאהבת ישראל או משנאת איראן לא באמת חשובה. מה שחשוב הוא שמדובר בהתפתחות אזורית בעלת פוטנציאל משנה מציאות. האיראנים רצו אולי להחזיר לעצמם את ההרתעה שאבדה להם לתחושתם, אולם שילמו על כך מחיר מדיני ואסטרטגי כבד. בפועל, המתקפה חשפה את יכולותיה הצבאיות המרשימות של איראן אך לא פחות את מגבלותיה אל מול העליונות הצבאית והטכנולוגית הישראלית. היא גם שבה והמחישה את מחויבותה העמוקה של ארה"ב לביטחון ישראל, גם בזמנים של מחלוקות קשות. ואולם יותר מכול היא המחישה את הפוטנציאל של יצירת קואליציה אזורית ובינלאומית נגד שאיפות ההגמוניה של איראן, כינון ארכיטקטורת ביטחון אזורית חדשה ועימה חידוש והעמקת תהליך הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה.
כזכור, לפי אחת התיאוריות המרכזיות בנוגע לעיתוי מתקפת חמאס, היא נועדה להקריס את תהליך הנורמליזציה המתקדם בין ישראל לסעודיה. חודש בלבד לפני 7 באוקטובר הציג הנשיא ביידן את חזונו המדיני־כלכלי בכנס של מדינות ה־G20, להשקת מגה־פרויקט תחבורתי שיקשר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה באמצעות מסדרון יבשתי של נמלים ורכבות. זו הייתה אמורה להיות התשובה האמריקנית הניצחת לאסטרטגיית "החגורה והדרך" של המשטר הסיני, אבל לא רק. במקביל אמור היה לקרום עור וגידים תהליך נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, ועימו יצירת סדר אזורי חדש לקראת הקמת מעין ברית נאט"ו ישראלית־ערבית בגיבוי אמריקני, אל מול האיום האיראני. מרכיב אחד זעיר העיב על התוכניות: התנאי שהציבו סעודיה ומדינות האזור, להקמת מדינה פלסטינית.
אולם שישה חודשים אחרי, כשעזה הרוסה ואנשי פת"ח וחמאס הורגים זה את זה ברשות הפלסטינית, המדינה הפלסטינית לא התקרבה למימוש ולו במילימטר, למרות כל הלחצים על ישראל. אולי אפילו להפך. לעומת זאת, ההבנה שברית אזורית מול איראן היא כורח חיוני קיבלה ביטוי מעשי כאשר ארה"ב ובריטניה חברו לירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות בקואליציה ובדיעבד תרמו להגנה אקטיבית על ישראל. במובן זה, התקיפה האיראנית זירזה כנראה תהליך שבמקרה אחר היה לוקח עוד שנים ארוכות.
במשך שנים העדיפו האיראנים את אסטרטגיית העימות הבלתי ישיר. הם הקיפו את ישראל בטבעת אש של כוחות פרוקסי במטרה לצמצם סיכונים ולייצר מרחב הכחשה. כל זה נגמר לפני שבוע, כאשר מתקפה משולבת של טילים וכטב"מים נחתה לראשונה על מדינת ישראל. עקרון "הסבלנות האסטרטגית" שטבע המנהיג העליון חמינאי התעופף דרך החלון. טאבו התגובה הישירה נשבר, ונוצרה מציאות אסטרטגית חדשה. והשאלה המתבקשת היא: מדוע דווקא חיסולו בדמשק של חסן מהדווי, בכיר משמרות המהפכה, היה הקש ששבר את גב הגמל האיראני?
אסטרטגיית העימות העקיף, שהאיראנים דגלו בה שנים, באה אל קיצה לפני שבוע. טאבו התגובה הישירה נשבר, ונוצרה מציאות אסטרטגית חדשה
אפשרות אחת היא שזה פשוט היה חיסול אחד יותר מדי. האיראנים הגיעו למסקנה שהסיכונים הכרוכים ברצף הבלתי נגמר של חיסול בכיריהם על ידי ישראל גדולים מן הסיכונים הכרוכים בעימות צבאי ישיר מולה. ככלות הכול, האיראנים הבליגו בשנים האחרונות על סדרה ארוכה של חיסולים בצמרת, המיוחסים לישראל, אחד יותר כואב מהשני. החל מחיסול אבי הפצצה האיראנית, מוחסן פחריזאדה, על אדמת איראן לפני ארבע שנים, ועד חיסולו של בכיר משמרות המהפכה ראזי מוסאווי בדמשק לפני כחודשיים בלבד. ביניהם מפרידה שורה ארוכה של בכירים יותר או פחות במשמרות המהפכה ובחיזבאללה.
אבל לא מן הנמנע שהיה משהו ספציפי בחיסול האחרון שגרם לצמרת הביטחונית באיראן לחשוב שזהו זה, עד כאן. אולי העובדה שהחיסול נעשה במתחם שהאיראנים מחשיבים כקונסוליה, ולפיכך טריטוריה איראנית על פי החוק הבינלאומי. או שאולי הם חשו כי ישראל הפכה את סוריה למגרש המשחקים שלה ומאיימת יותר מדי על המשך הנוכחות האיראנית בה. מה גם שאילו רק היה יכול, בשאר אל־אסד היה שמח להיפטר מנוכחותם המעיקה. לכך מצטרפת כמובן התחושה שהישות הציונית נחלשה. סערת הרפורמה המשפטית, טבח 7 באוקטובר, התביעה בהאג, הקרעים החברתיים והכשלים המדיניים – כל אלו הביאו את טהרן לחשוב שאולי הגיע הזמן. ייתכן שבהחלטה להציג עוצמה צבאית כלפי חוץ יש גם רכיב פנימי לא מבוטל. החברה האיראנית קרועה הרבה יותר מהחברה הישראלית. המשטר צריך לשדר עוצמה כלפי פנים, בעיקר מול הדינמיקה של הרשתות החברתיות.
לועגים למשטר בטיקטוק
אפי בנאי, במאי סרטים שהוריו עלו מאיראן והוא דובר פרסית על בוריה, חורש כבר שנים את הרשתות החברתיות בפרסית. הסרטון האהוב עליו ביותר בטיקטוק האיראני הוא סרטון הקציצה, או הקוטלט כפי שהאיראנים קוראים לו, שנוצר לאחר חיסולו של קאסם סולימני. בסרטון רואים יד של אדם שהולך בלב כיכר אזאדי, הכיכר הגדולה בטהרן, ומציע פעם אחר פעם לבאים מולו קציצה. הרפרנס ברור. "לטעמי", אומר בנאי, "זו הסאטירה הכי נושכת והכי ממוקדת. בפרסית, לחסל מישהו זה לעשות ממנו קציצה".
מאז, אומר בנאי, המגמה רק התחזקה. הטיקטוק מוצף בסרטונים של לעג למשטר, מצד גולים איראנים וגם אנשים מבית. הגולים אינם חוששים להלל את ישראל ולפנות אליה: תפציצו אותם, תפרקו להם את הצורה. ישראל תעזרו לנו להפיל את המשטר, ואנו נעזור לכם. סרטונים מסוג אחר לועגים לכל מי שממלא דלק ואוגר מזון לקראת התגובה הישראלית המובטחת. נו, הם שואלים, מילאתם דלק? כבר הגעתם לארה"ב? בזכות הרשתות החברתיות, אומר בנאי, אנשים באיראן התחילו להבין באילו תנאים הם חיים, ואת הפער לעומת אנשים חופשיים בעולם הרחב.
אז טפו־טפו, ובתקווה שהחג יעבור בשלום ולא תהיה התלקחות על הר הבית או תקרית בעזה או בצפון, שהאיראנים יזיעו בינתיים. מצד שני, זו תהיה טעות להרגיש יותר מדי בנוח. האיראנים טוענים שיש להם בארסנל עוד הפתעות, בהם טילים היפרסוניים מתמרנים שיכולים להתחמק מכל מערכת הגנה אווירית. טיל כזה מזגזג בצורה לא אחידה, באופן שקשה לחשב לאן יגיע וליירט אותו בשלב השיוט. הוא גם טס נמוך, ולכן קשה לגלות אותו בשלב מוקדם. פוטין התפאר לא מזמן בטיל היפרסוני בשם קינז'אל, וכעת האיראנים טוענים שגם להם יש. מה הסיכוי? שאלה מצוינת. כנראה לא מאוד גבוה. ועם זאת, זו כנראה לא ההפתעה היחידה בארסנל האיראני.
לפני חודשיים חשף אתר The War Zone כי משמרות המהפכה ירו שני טילים בליסטיים מסיפונה של אוניית מכולות. על פי סוכנות הידיעות "תסנים", 2 טילי פאתח שוגרו מהספינה "שאהיד מהדווי", צירוף מקרים אירוני במיוחד בעקבות חיסול בכיר משמרות המהפכה בדמשק. הטילים הוחבאו בתוך מכולות ענק על סיפון האונייה, והשיגור צולם על ידי רחפן אי־אז בשלהי דצמבר. זהו לא רק איום על נתיבי הסחר הימי ברחבי העולם, אלא גם דרך המאפשרת לאיראנים ולפרוקסיז שלהם להגיב בהפתעה מכל מיני מקומות, מה שהופך כל אניית מכולות לאיום פוטנציאלי. האיום הזה מחייב השקעה מודיעינית וצבאית לא פשוטה.
