עד לפני כמה חודשים חשבתי שהמקום האחרון שנשארו בו סטיקרים הוא הדלת של המחסן של ההורים שלי. לפני יותר מעשור הדבקנו שם בערך עשרים סטיקרים, שמכסים את התקופה שבין הסכמי אוסלו לעקירת גוש קטיף, והם עדיין מתנוססים שם, בקצה מסדרון אפלולי שאף אחד לא עובר בו.
שירת הסטיקר, שכתב דוד גרוסמן וביצעה להקת הדג-נחש, הייתה בזמנו שיר היפ-הופ שתפס משהו עמוק מאוד ברוח הזמן. בכל רמזור צעקו עליך אותיות גדולות, באדום או בשחור, הצהרה פוליטית או ערכית, עם משחק מילים או בלעדיו. לפני שנתיים, כשאודי כגן אירח את ההרכב בתוכנית "קארפול קריוקי", הוא התבדח איתם שאם היו מוציאים את השיר היום, הוא בטח היה מתמצה ב"איך אני נוהג" ו"האם הרכב שלי פולט עשן".
מה הרג את הסטיקרים? בתוכנית של כגן הציעו חברי הלהקה שאלה היו הטוקבקים. הסטיקר היה מפלטו של החלש שלא הרגיש מספיק מיוצג בתקשורת ולא הייתה לו שום דרך לפרסם את דעתו, ולכן הוא פנה אל אמצעי הפרסום הזמין ביותר שעמד לרשותו: השמשה האחורית של הרכב שלו. דרך יעילה וחינמית להגיע לעשרות עד אלפי זוגות עיניים ביום, תלוי כמה אתה נוסע. היום האצבע קלה על המקלדת, הרשתות החברתיות פתוחות לכל דורש ומקום לשטוח בו את דעותיך בצורה ארוכה ומנומקת – או קצרה ופוגענית, לבחירתך.
הפנים היפות
כך חשבתי, כאמור, עד לפני כמה חודשים. ואז פרצה המלחמה, ואחת ההשלכות הכי פחות חשובות שלה, אבל מעניינת מאוד, היא הסטיקרים של החיילים.
מהצד האחורי של אחת מכל שלוש או ארבע מכוניות נשקף אלי בימינו פרצוף יפה של חייל עם חיוך שמאיר את הנשמה, תאריך (לעיתים קרובות כ"ב בתשרי תשפ"ד, או השבעה באוקטובר 2023) וסמל היחידה, ובכל פעם מחדש אני מחייך אליו בחזרה לפני שאני נזכר שאם הוא נמצא על הסטיקר זה בגלל שהוא נפל במלחמה הזו.
אחר כך אני קורא את הציטוט. בדרך כלל זה ציטוט של החייל הנופל. לפעמים אלה משפטים שנאמרו בהיסח הדעת, לפעמים כאלה שהושקעה בהם מחשבה; לפעמים משפטים מלאי פאתוס וחיבור לשורשים (בסטיקר שעל הרכב שלי מכריז סרן לירון שניר: "עם ישראל צריך אותנו!"), לפעמים משפטים פשוטים ועדינים יותר, כמו "אל תשכחו לחייך", או "לאהוב, לנוח, לאכול טוב". על סטיקרים אחרים יש ציטוט של שיר או פתגם מוכר. אני מנסה לחשוב בכל פעם מה עבר בראש של המשפחה שבחרה דווקא את המשפט הזה, ומצאה שדווקא הוא מייצג הכי טוב את הבן שנפל.
ובאופן שאולי היה מפתיע אבל איכשהו כבר התרגלנו אליו, הנסיעה בכבישי ישראל שמכל רמזור מחייך אליך חייל שנפל, דווקא לא נותנת תחושה של כאב ושל חוסר אונים, אלא של אחדות ישראלית גדולה. החיילים לא רק מזכירים לנו את גודל המחיר ששילמנו, אלא את הנכונות שלהם להתגייס, את הערכים שבשבילם הם יצאו לשדה הקרב, ואת העובדה שעוד יש פה דברים ששווה למות בשבילם – וגם לחיות בשבילם.
בניגוד לאינספור מיזמי הנצחה ממלכתיים ופרטיים, ליום הזיכרון הממלכתי שכבר נקבע ולטקס המשואות המתוכנן על כל השינויים שבו, על התנועה הזו אף אחד לא הכריז. אבל לפעמים יש כוח דווקא לדברים שצומחים מהשטח, ממש כמו שביום העצמאות העם בישראל החליט שחוגגים עם מנגל, והמנהג הזה קיבל תוקף כמעט-הלכתי.
כשידברו בעוד דור או שניים על המלחמה הנוכחית, ההיסטוריונים שיכתבו על רות התקופה כנראה ינתחו את הנאומים של הפוליטיקאים, את המאמרים בעיתון ואולי אפילו את הציוצים בטוויטר. הסטיקרים של החיילים כנראה לא ייזכרו. אז לפחות בהווה שווה להשקיע בהם עוד מבט ועוד מחשבה.
