מילים אלו נכתבות בתרועת ניצחון. בשעה שהילדים היו במסגרות הבוקר, מצאתי עצמי מנקה את התנור ואת המקפיא. ארונות המטבח נוקו במהלך השבועיים האחרונים, כל ערב – ארון. ארונות הילדים נוקו במהלך החודש הקודם. שעות ארוכות מיינו, סידרנו, קרצפנו, טאטאנו שוב ושוב את שאריות העוגה שבן ה-2.5 שלח אל מתחת המקרר למסעם האחרון. והנה, הבוקר, סיימנו את הבית ואת הרכב, והכל, פחות או יותר, נקי לפסח. אני לא מתלהב מעצם העובדה שהכל נקי; אני מתלהב מזה שהכל התנהל אט אט. שבשום שלב לא נלחצתי.
האמת צריכה להיאמר, חמץ מעולם לא הטריד אותי. אותי באופן אישי, הכוונה. הוא מאוד הטריד את ההורים שלי, ולכן בשנות נעוריי ערב פסח היה נראה כמרקחה. כאוטיות שכזו לא חוותה ירושלים עוד מימים שכבש טיטוס מלך רומי את העיר, שרף אותה כליל ואז חרש וזרה בה מלח – ככל הנראה כדי להקל על הורדת החלקים השרופים. אולי לא לקח איתו סנט מוריץ למסעותיו.
אבל בתור ילדים אצל הוריי – כפרה עליהם – כילדים שטפנו אחד אחד את חלקי הדופלו, מחאנו את כריכות הספרים זו לזו ובמברשת שיניים חיטטנו בין שיני הגלגלים שמניעים את טרקטור הצעצוע. מיחם עמד בלב הבית, סביבו התפזרה אסופת חפצים מופלאה – ספרים, משקפיים שואב אבק אימתני, חגורה ישנה, אסופת פירות חמץ (כלומר פירות שלא נקנו לשם החג), מטר רץ, סוללה, חילזון, פלאפון ישן, כבלים לאוטו, וכמובן ילד בן שבע שמסתובב וצועק 'מישהו ראה את המשקפיים שלי?', לפי מנהג העיר.
איכשהו בערב פסח הכל בא אל מקומו בשלום. ערב פסח האוויר היה חם ומבושם, ארטיקים מתוקים חולקו לילדים בלובי, רוח אביבית ליטפה את פנינו והכל היה מסודר לקראת בדיקת החמץ. אבא שלי הסתובב ברחבי הבית עם נר ונוצה כדי למצוא את המשקפיים שלי בארון השירות שבמרפסת, ובבוקר שריפת חמץ הבית כבר התארגן. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי בשנים הראשונות לנישואי כשאני מקלף מדבקות ישנות מתחתיות ארונות עמוק עמוק לתוך ערב החג. נלחצתי.
שנים עברו מאז. הדתיות שלי מצאה לה נתיבים אחרים, לחוצים פחות, מקפידים פחות. שנים יפות מכרתי את הבית ונסעתי להורים ולטיולים בכל החג. בשנים אחרות ניהלתי במשורה את ענייני הניקיון שלי – מחליט שכל מה שנמכר לא צריך לנקות, וגם את מה שמנקים צריך רק לראות שאין בו חמץ. לא היה בי לחץ, אבל הברירה, כמדומני, הייתה תמיד דיכוטומטית. או שהחלטתי לוותר על הכל, או שהחלטתי להילחץ. בשום שלב לא הצלחתי לווסת את הסיפור הזה.
בשנים האחרונות, ניקיון הפסח הוא לא ניקיון לפסח. כלומר אני לא חווה אותו כאירוע בו אני צריך לפנות מהבית את כל החמץ שיש בו. במקום זה אני מתייחס אליו בתור הזדמנות לגאולה. זה לא שהבית שלנו מבולגן באופן קבוע – ההפך הוא הנכון. מרב מעצבת פנים, כך שלכל דבר יש את המקום שלו. אבל עם שני ילדים בגיל הרלוונטי, גם כשאנחנו מצליחים לסדר את הבית, חמש דקות אחר כך הבית עדיין מבולגן, והכאוטיות הזו – היכולת שלנו למצוא את המשקפיים שלי בסל הכביסה – היא הדרך בה אני חווה את הסדר בבית ביום יום.
הניקיון לפסח, אם להתפייט רגע (משל לא עשיתי את זה לאורך כל הטור) הוא לא הוצאת החמץ, אלא הזדמנות פז להבין רגע מה נמצא איפה. לגלות ששמרנו הרבה יותר מדי צנצנות גרבר במדף העליון בארון, רגע לתהות למה בעצם דוחות המס של 2020 נמצאים בתוך מגירת הגרביים של הילדים ובכלל, הזדמנות לראות את הבית ואת עצמנו, בתוך כל מה שנופל עלינו דקה אחר דקה. בשנה שעברה, למשל, לא הצלחתי. גם לפני שנתיים לא.
כמדומני שאפילו כתבתי על זה טור עצוב באתר הזה עצמו. אבל הנה, השנה הצלחתי, מה שאומר שאני בעצם לא קורס תחת העומס המעשי והרגשי של מלחמה – ילדים – עבודה – חיים, אלא מצליח להרים את הראש מעל המים. הנה, היום בבוקר אפילו יצאנו לדייט השבועי שלנו (מחר הילדים יהיו בבית ולא נזכה לדבר בנחת), מה זה אם לא אלפית מן האלפית של גאולה.
