פסח הוא אחד החגים המרכזיים ביותר בלוח השנה, וגם אחד המשפחתיים ביותר. כמו חגים אחרים שציינו בחצי השנה האחרונה, פסח עשוי להיות השנה מורכב למשפחות רבות בשל "הכיסא הריק" שליד השולחן – חוויית החסר והאובדן שחווינו כעם, ורבים מאיתנו חוו ברמה המשפחתית או החברתית, באובדן של אדם קרוב לליבנו. חוויית החסר מלווה כמובן את היום-יום, וכולנו מרגישים את הגוש שיושב לנו בלב בחודשים האחרונים, אך החגים נוטים להדגיש את החסר יותר מאשר ימי השגרה, ומעלים את השאלה איך כדאי להתמודד עם הכיסא המיותם שיושב מולנו.
"ההתייחסות בספרות המקצועית לאובדן צריכה תמיד להכיל בתוכה שני מרכיבים. הראשון הוא המרכיב שנותן מקום רב לכאב, לחוסר ולצער. בשלב הזה לא צריך להאיץ בכאב, אלא לתת לו להתקיים. המרכיב השני מדגיש את החשיבות של החזרה לחיים של האדם שחווה אובדן. הדימוי שמתאים לחוויה הזו הוא לחיות ליד הבור. יש בור שטומן בחובו צער גדול מאוד על הכאב, על החוסר ועל הגעגוע. אבל החיים הם לא בתוך הבור אלא לידו, ואנו ממשיכים לנהל חיים בהדרגתיות לצד האובדן", מסבירה זהבה מזרחי, עו"ס קלינית, מטפלת זוגית ומשפחתית ומטפלת EMDR. "האבל הוא עבודת חיים בלתי פוסקת. אדם שאיבד את יקירו מנהל איתו גם אחרי הפטירה מערכת יחסים, המתבטאת בחלומות, במחשבות (כמו מה אותו יקיר היה עושה במצבים מסוימים) ובהנצחה, כדרכים לשמור איתו על קשר ולהנכיח אותו".
דבריה של מזרחי מכוונים אותנו לדרכי התמודדות מקבילות עם "הכיסא הריק" שניצב לצידנו בליל הסדר. מצד אחד, חשובה מאוד יצירת מרחב המאפשר הבעת רגשות כמו כאב וצער. משפטים כמו "זה חג עכשיו, בואי נשמח", עלולים להקטין מרחב זה, ולגרום לאדם שחווה את הצער לחוש שאין לו מקום בערב הזה ושהוא "מקלקל" את השמחה עבור כולם. מגע, מילים טובות ומרגיעות ושיתוף רגשי יכולים להוות כלים מעשיים בהנכחת הכאב.
במקביל חשובה החזרה לחיים של המרקם המשפחתי, שמקבל הנכחה מיוחדת בחג הפסח. לכן, קיום המסורות והמנהגים המשפחתיים הרגילים חשוב, ויכול לתת לנוכחים את היציבות שנפגעה אנושות בחודשים האחרונים וכן את תחושת המסוגלות להמשיך בחיים לצד הכאב, לא מתוך התעלמות ממנו חלילה, אלא דרך נתינת הנכחה אחרת לאדם שחסר לנו. "אחת הדרכים להתמודד עם מציאות חסרה היא לראות מעבר למה שרואים בעיניים. מה שחסר אמנם לא יחזור בגופו, בנוכחותו הפיזית, אך הוא לא חסר ברוחו כי הקיום שלו הוא נצחי. הקשר איתו לא נפסק אלא משנה צורה, הוא מתקיים בממד אחר. אם היינו רגילים לדבר עם מישהו, לשמוע אותו מגיב, לשתף אותו, לחבק אותו, לראות את דמותו מול עינינו – מעתה והלאה יהיה עלינו לתקשר איתו באופן שונה. כך שבעצם השינוי הוא לא מ'יש הכל' ל'אין כלום', אלא מיש דבר אחד ליש דבר אחר, שונה", מסבירה לילך פנחסי, מנחת הורים ויועצת זוגית בגישת שפר.
החיים לצד החיסרון הם קשים מנשוא, אבל אנשים רבים מוצאים שטקסיות יכולה לתת מעט מזור, נחמה ותחושה של חיבור והנכחה של מי שאיננו איתנו. פסח מזמן אפשרות לקיום טקס קטן סביב השולחן שמטרתו לומר – אומנם הכיסא ריק, אבל הבית והלב מלאים בנוכחות של אותו אדם אהוב. אפשר לקחת כמה דקות לספר סיפורים או בדיחות בשמו, לשחק משחק קטן שהוא היה אוהב, להקריא טקסט שאהב, לשיר שיר וכן הלאה. כל דבר שיזכיר את מי שהיה ואת מי שהוא יכול להיות עבורנו גם עכשיו, בקיום החדש שלו (הדברים נכתבים בלשון זכר אך הכוונה כמובן גם לנשים).
שני קווים מנחים אלו – יצירת מרחב לכאב ולעצב, ובמקביל העצמת החיבור השמח והבריא לאדם שחסר לנו – יכולים לעזור לנו לא רק 'לעבור את החג', אלא לצקת בו משמעות עמוקה שתחבר את המשפחה ותעניק לה מרחב של זיכרון חי ונוכח, מתוך הסתכלות קדימה אל העתיד, לצד ההבנה הכואבת שהכיסא ימשיך להיות ריק.
הטור מוקדש לבן דודי האהוב נערן אשחר ז"ל, שנפל בתחילת המלחמה, וחיוכו וניגוניו חסרים פה מאוד.
