סיכול ההתקפה האיראנית על ישראל, אפילו בהיעדר התגובה המיידית אליה – שייתכן שתבוא בהמשך – הוא הצלחה טקטית וטכנולוגית מרשימה, המהדהדת את הצלחותיה הראשונות של מערכת כיפת ברזל. היכולת לפוצץ רקטות המשוגרות לעבר ישראל היא הישג טכנולוגי מרשים שלא כדאי לוותר עליו במכלול ההגנה על אזרחי ישראל. אך בטווח הארוך יש מי שטוענים שכיפת ברזל גרמה לנו לנקוט מדיניות סבילה יותר, שהותירה את היוזמה בידי חמאס ואולי אף תרמה לעיוורון בטרם טבח שמיני עצרת.
כבר ב־2015 השווה תא"ל במיל' מאיר פינקל את ההסתמכות על כיפת ברזל לקו מז'ינו הצרפתי: השקעת משאבי עתק באמצעי הגנה על חשבון ההתקפה, באופן שהביא ל"יצירת ביטחון כוזב וניוון החשיבה ההתקפית של הצבא". יתר על כן: לפחות לפי התגובות הישראליות, דומה שהמתקפה האיראנית וההגנה נגדה עשויות לייצג נקודת מפנה באסטרטגיה רבתי של ישראל ובתפיסת הביטחון הישראלית.
מקובל לטעון שלישראל אין לא זו ולא זו – לא אסטרטגיה ולא תפיסה ביטחונית. לעיתים קרובות מצטטים את האמירה המיוחסת להנרי קיסינג'ר, שטען כי "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים". אגב, אני סובר כי בדור האחרון המציאות הייתה הפוכה בדיוק. באשר לתפיסת הביטחון, אפשר לצטט עד זרא את כל האמירות בדבר הצורך בעדכונה.
למעשה, כפי שטענתי בעבר (במאמרים בכתבי העת השילוח ובין הקטבים), בישראל יש במשך השנים שתי תפיסות אסטרטגיות מתנגשות בשלוש תפיסות ביטחון: האחת למקרה של מלחמה כוללת ומניעתה, השנייה להתמודדות עם איומים תת־מדינתיים או "פחות ממלחמה", והשלישית – להתמודדות עם מדינת אויב המעוניינת להשיג נשק גרעיני.
תפיסות אלה הן אסטרטגיה של שיתוף פעולה ואסטרטגיה של הסכמים. הראשונה היא ענייננו כרגע, שכן דומה שהיא זו שהנחתה את ישראל בשנים האחרונות. לפי התפיסה האסטרטגית הזאת, ישראל צריכה לנסות כמיטב יכולתה ליצור בריתות, בין אם רשמיות ובין אם לאו, ולהימנע מעימות עם מעצמה גדולה. כך, למשל, יום לפני מלחמת סיני הצהיר דוד בן־גוריון בישיבת הממשלה: "אני חושש מאמריקה יותר מכולם… אמריקה אינה צריכה לשלוח צבא. אמריקה יכולה להגיד שהיא מפסיקה את היחסים הדיפלומטיים, מפסיקה את המגבית ואת המלווה ועוד. היא תשב ותשקול מה יותר חשוב לה, אנו או הערבים".
הבעיה המובנית באסטרטגיה של מיקור חוץ והתגוננות על פני התקפה היא שהישג טקטי איננו ניצחון מוחץ. לא רק שאי אפשר לנצח בהגנה, אלא שאם ניצחון אינו משפר את המצב האסטרטגי של מדינה – הרי הוא ניצחון פירוס
במקביל, מימי בן־גוריון ניסתה ישראל ליצור מערכת בריתות לא רשמיות, כדי להימנע מתשלום המחיר שהיה כרוך בהסכמים על הנייר: לדוגמה, עוד בשנות השישים שיתף המוסד פעולה עם מרוקו – מדינת אויב, מבחינה רשמית – וישראל סייעה בהסכמת סעודיה למורדים בתימן. היא גם שיתפה פעולה עם איראן של השאה בסיוע לכורדים בעיראק, כדי להתיש את מצרים ועיראק, ובשביל להגביל את יכולתן לפעול נגד ישראל. אף אחד מהמעשים הללו לא דרש הסכם חתום, ולא היה יכול להתרחש אילו היה דורש הסכם כזה.
עיקרון נוסף של הגישה האסטרטגית הזאת היה ההתעקשות שישראל תשלוט בביטחונה בעצמה. שיתוף פעולה עם מעצמה – צרפת, ואז ארה"ב – היה יעד רצוי: במלחמת סיני דרש בן־גוריון טייסות צרפתיות להגנת שמי המדינה, ובטרם מלחמת ששת הימים קיוותה ישראל שפעולה בינלאומית תפתח את מצרי טיראן ללא מלחמה. אולם בסופו של דבר ישראל התעקשה לקבל החלטות בעצמה.
העובדה שהעיקרון הזה מתנגש עם הצורך בפטרון התגלתה כבר במלחמת ההתשה: תחת לחץ אמריקני נמנעה ישראל מלהגיב על הפרת הסכם הפסקת האש בידי מצרים, שקידמה טילים נגד מטוסים לאזור התעלה – ובכך למעשה טמנה בקרקע חלק גדול מזרעי המכה שהיינו עתידים לספוג ביום כיפור תשל"ד, שלוש שנים לאחר מכן.
במלחמת יום כיפור נכשלה הגישה האסטרטגית הראשונה בעיני הישראלים, ולא משנה העובדה שמבחינה צבאית טהורה המלחמה הייתה אולי גדולת הצלחותיה של ישראל. מצב זה הוביל לשינוי תפיסה ולמעבר לאסטרטגיה של הסכמים.
לפי הגישה הזאת, ישראל זקוקה לחסות של מעצמה, ולא רק לשיתוף פעולה. ביטחונה יושג באמצעות הסכמים עם שכנותיה, ולא בכוח בלבד. בהתאם, הסכמים עם מדינות שכנות הפכו ממצב סיום לאמצעי שנועד להוביל למצב סיום, והם כללו – במוצהר או לא – הסתמכות רציפה של ישראל על גורמים זרים שיבטיחו את ביטחונה לאורך זמן.
מטבע הדברים, הצגה כזאת היא שטחית ומצומצמת למדי. הרוצה להעמיק מוזמן לפנות למאמר המקורי ("מה יבטיח את קיומנו", השילוח 2, 2016). אולם די בכך כדי לתאר את המסגרת האסטרטגית להתרחשויות "ליל הטילים הגדול".
ההישגים האיראניים
כמו במלחמת המפרץ, במוצאי שבת שעברה העבירה ישראל את ביטחונה גם לידי אחרים באופן מוצהר. שלא כמו במלחמת המפרץ, ישראל מפעילה את מערכת ההגנה בפני טילים הטובה בעולם, כנראה, והייתה יכולה לנקוט פעולות הגנתיות ולא רק לסמוך על אחרים. יתרה מכך, כנראה היא יכולה הייתה אף לתקוף בעצמה.
ועדיין, ישראל לא רק הסתייעה בצבאות אחרים כדי ליירט את הטילים, אלא היה זה גם נימוק להימנע מתגובה נגד מדינת אויב. במלחמת המפרץ מצב כזה הוצג ככניעה ללחץ אמריקני כדי לא לשבש את פעילות הקואליציה האמריקנית נגד עיראק. כעת הדבר נתפס בעיני לא מעטים כאידיאל, עד להצגת נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בתור "המבוגר האחראי" המונע מישראל – לטובתה שלה, כמובן – להשתולל בתגובה למכה האיראנית, לפחות בטווח הזמן המיידי.
מסיבות נימוס אין צורך להעמיק בכותרות כמו "אין לנו על מי לסמוך אלא על הדוד ג'ו", אבל הן מראות שישראל בחרה, בניגוד להצהרות רבות בשנים האחרונות, בגישה ההסכמית ובתשלום הנלווה לה: הכפפת האינטרס הישראלי לאינטרס מעצמתי, שאיננו בהכרח זהה.
האם הברית להגנה אווירית במזרח התיכון (MEAD), שחברות בה גם ירדן וסעודיה לצד ארה"ב, מחייבת הימנעות מתגובה באיראן? לא בהכרח. ברית של אינטרסים אינה סותרת אף אחת מהגישות האסטרטגיות, ובפרט כאשר היא מוגבלת להגנה ואין כל ציפייה כי תהיה ברית התקפית.
אולם אם נכונים הדיווחים על ויכוחים בממשלה ביחס לתגובה, שהוכרעו בין השאר עקב לחץ אמריקני, הרי שהם מצביעים על הבחירה בפועל של ישראל באסטרטגיה של הסכמים, חסות ומיקור־חוץ של האחריות לביטחון. תעיד על כך העובדה שרבים בארץ סוברים שלא מדובר באילוץ זמני בשל המלחמה בעזה, אלא במדיניות "לכתחילה" שכדאי להמשיך לנקוט אותה כדי לא להידרש להילחם ישירות מול איראן. דיינו שנזכיר שממשל רייגן העניש את ישראל על הפצצת הכור העיראקי בהקפאת אספקת מטוסי האף־16 – מחיר שישראל הייתה מוכנה לשלמו. כלומר, הבחירה בהתגוננות על פני פעולה עצמאית אינה תוצר הכרחי של חסות מעצמתית, אלא תוצר של תפיסה מסוימת של תפקיד החסות הזאת ביחסי החוץ של ישראל.
חבר הכנסת לשעבר מייקל אורן, חוקר בעל שם של יחסי ישראל־ארה"ב שהיה שגריר ישראל בוושינגטון, טען שכאשר ישראל המרתה את פיה של ארה"ב ופעלה לבדה בשל מצב חירום, בסופו של דבר העריכו האמריקנים את פעולתה. מנגד, כאשר נמנעה מפעולה כדי לא להרגיז את האמריקנים, היא זכתה בתחילה לשבחי ארה"ב, אולם לבסוף לזלזול ופגיעה במעמדה.
כל אחת מהתפיסות האסטרטגיות בתולדות ישראל התבססה על עקרונות יסוד הגיוניים, ובדרך כלל המעבר ביניהן נבע ממשבר (מלחמת יום כיפור, האינתיפאדה השנייה), ולא מטיפשות או מכל אחד מההסברים הפופולריים למדיניותם של מדינאים.
ישראל לא רק הסתייעה בצבאות אחרים כדי ליירט את הטילים, אלא היה זה גם נימוק להימנע מתגובה נגד מדינת אויב
אך הבעיה המובנית באסטרטגיה של מיקור חוץ והתגוננות על פני התקפה היא שהישג טקטי איננו ניצחון מוחץ. לא רק שאי אפשר לנצח בהגנה, אלא שאם ניצחון אינו משפר את המצב האסטרטגי של מדינה – הרי הוא ניצחון פירוס. ספק אם מצבה של ישראל הוטב בעקבות הדיפת המתקפה.
המתקפה האיראנית יצרה הזדמנויות לישראל. היא הובילה את ארה"ב לשיתוף פעולה הדוק יותר איתנו אחרי תקופה של מתיחות, והעלתה את התמיכה בנו – לפחות כל עוד אנו נמנעים מלהגיב. היא הדגימה את ערכה של ישראל במזרח התיכון בשל יכולות ההגנה שלה – ולא לחינם כבר יש מי שמנסים לטעון שארה"ב הפילה את רוב הטילים, וישראל כמעט כלום. החריגה מאסטרטגיית השלוחים של איראן יכולה לספק לישראל תמריצים ולגיטימציה לפגוע באיראן ישירות.
ערב הסעודית מיהרה לפרסם הצהרות סותרות בדבר מקומה בהגנה מפני המתקפה האיראנית ולהכחיש בגלוי, בידי מקורות אלמוניים את התפקיד שיוחס לה באירוע. ובכל זאת, ייתכן שהמתקפה קירבה עוד, באופן לא רשמי, בין ערב הסעודית ובין ישראל, אם הסעודים אכן סיפקו מודיעין על המתקפה האיראנית – וזאת למרות מאמצי הפיוס שנקטו מול טהרן בשנה האחרונה.
אך מזווית הראייה של האיראנים, נראה שהאסטרטגיה שלהם מניבה פירות. מצבה של איראן אינו רע יותר משהיה לפני פתיחת המתקפה על ישראל ב־7 באוקטובר, ולמעשה ברוב המובנים הוא טוב משהיה לפני כמה שנים. גם אם נניח שממשל ביידן אינו שותף באופן מלא לתפיסה שאיראן תהיה בסופו של דבר כוח אזורי שאין ברירה אלא להגיע איתו להסכמים, הוא שותף לה באופן חלקי.
יעידו על כך הסרת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור בתחילת כהונתו של ביידן (רק לאחרונה הם הוחזרו לשם), וצעדים כמו שחרור 10 מיליארדי דולרים שעיראק הייתה חייבת לאיראן אך הייתה מנועה מלהעבירם בשל העיצומים האמריקניים – חמישה שבועות בלבד לאחר טבח שמחת תורה. 6 מיליארדי דולרים נוספים שוחררו בספטמבר, בטרם הטבח, בתמורה להשבתם של חמישה אמריקנים שהיו כלואים באיראן כבני ערובה.
אכן, מדיניות הפרוקסי האיראנית נושאת פירות. החות'ים ירו על ישראל ותפסו ספינות בלי תגובה יעילה מצד המערב. הספינה הראשונה שתפסו עדיין מוחזקת בידיהם, ולא נראה שהתקיפות הותירו רושם גדול עליהם – לא כל שכן על איראן.
חיזבאללה ומערכת ההתשה שהוא מנהל בצפון נגד ישראל נתפסת גם היא כנראה כהצלחה, למרות המחירים שאיראן שילמה – שאחד מהם, חיסולו של הגנרל האיראני מוחמד רזא מהדווי, הוביל לעליית מדרגה כפולה: השתלטות איראנית ישירה על ספינה מערבית, ומתקפת הטילים והכטב"מים על ישראל. המתקפה לא גרמה כמעט נזק, אם לא סופרים את עלות היירוטים, אולם היא כנראה מובילה לשני הישגים אסטרטגיים חשובים לאיראן.
הראשון הוא ההבנה שביכולתה לתקוף את ישראל בלא לספוג תגובה מיידית. השני הוא ההנחה הסבירה שישראל תימנע מצעדים כגון חיסול מהדווי כדי לא לספוג עוד מתקפה כזאת. במילותיו של מפקד משמרות המהפכה האיראני, חוסיין סלאמי, נוצרה כאן "משוואה חדשה": איראן תגיב "לכל תוקפנות נגדה" ישירות משטחה, מעשה שנמנעה ממנו במשך שנים רבות.
הלל להתגוננות
מלחמות הטילים של שלהי מלחמת איראן־עיראק ו"מלחמת המכליות" באותה עת הוציאו לאיראן את החשק לנהל מלחמה משטחה, והובילו לחיזוק ההסתמכות על שליחים "זולים" לצורכי לחימה. הנכונות של איראן לחרוג דרמטית מהשיטה הזאת נועדה כנראה לצמצם את חופש הפעולה של ישראל, שכן אם לא הייתה נוקטת תגובה אחרי חיסול מהדווי – תדמיתה ומעמדה היו נפגעים מאוד.
אך עכשיו איראן הראתה שאינה חוששת לפתוח באש ישירות על ישראל, ואם לא תבוא תגובה ישראלית מדהימה ממש, סביר שאיראן תלמד שהיא יכולה להמשיך לעשות כן. לא מופרך לחשוב שהיא תחליט להגיב באופן דומה גם על צעדים שבעבר הייתה חסרת אונים נגדם, כמו חיסול מדענים איראנים.
טילים בליסטיים אינם הכלי היחיד של האיראנים. גם ההתקפות של החות'ים על נתיבי השיט עלולות להיות רק צעד פתיחה. אם יחצה "הסהר השיעי" את הים התיכון ויתיישב באלג'יריה – שכבר הביעה תמיכה במתקפה האיראנית – או בסביבותיה, איראן עלולה להשתמש בארגונים "סוררים" גם בעברו האחר של הים התיכון. לכך משל, מורדי הפוליסריו, הנלחמים במרוקו, נהנים מתמיכתה של אלג'יריה. לפני כשנתיים הם הצהירו שאיראן הסכימה לספק להם "כטב"מים מתאבדים" לשימוש מול מרוקו. אם יתקפו באמצעותם כלי שיט במצרי גיברלטר, המחברים בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון במרחק כאלף קילומטרים ממעוזי פוליסריו, ההשפעה על הסחר עם ישראל עלולה להיות גרועה בהרבה מכל מתקפות החות'ים גם יחד.
הבחירה לא להגיב מיידית, לצד לחצי האמריקנים לא להגיב כלל, מייצגים בעיה כפולה בתפיסות הביטחון הישראלית: ראשית, אם התגובה הישראלית תלויה לגמרי במעצמה זרה, אזי דוקטרינת בגין – תפיסת הביטחון הרשמית הישראלית להתמודדות עם אויב המעוניין להשיג נשק גרעיני – נותרת חסרת כל תוקף.
דוקטרינת בגין קבעה שישראל לא תאפשר למדינות עוינות לפתח טכנולוגיה המיועדת לפיתוח נשק גרעיני שעלול להיות מופעל כלפי נגדה. אם נתעלם מההתחכמות הטוענת שהדוקטרינה נכשלה כי פקיסטן מחזיקה בפצצת אטום, בינתיים הדוקטרינה הצליחה בעיראק ובסוריה. התשובה לשאלה אם ישראל מסוגלת להשמיד בעצמה את תוכנית הגרעין האיראנית, בחבלות או בהפצצות, אינה מובנת מאליה, ומומחים רבים חלוקים בדעתם בנושא.
אך גם אם ישראל יכולה לעשות כן, הסיכוי שארה"ב תאפשר לישראל לתקוף ולהשמיד את תוכנית הגרעין האיראנית – מהלך שיוביל בוודאי למלחמה אזורית – הוא קלוש, בפרט כאשר אין הסכמה בין ארה"ב לישראל על רמת הסיכון והאיום. הרי כבר למדנו השבוע שארה"ב מסוגלת למנוע מישראל תגובה ישירה ומיידית על מטח הטילים הבליסטיים היחיד הגדול בהיסטוריה. יתרה מכך, כאמור, מעשה זה עשוי להיתפס בישראל כלגיטימי ואולי אף כרצוי ומהולל.
באופן מפתיע, מעיני חסידי ההנחה שישראל תלויה לחלוטין בארה"ב בכל הנוגע לתגובתה באיראן נעלמת המסקנה המתבקשת: בניין הכוח של צה"ל בעשרים השנה האחרונות והצטיידותו במטוסים חמקנים יקרים היה מיותר למדי, בזבוז כספים ענק. ישראל לא תשתמש בו לבדה בלי אישור אמריקני – שהרי לא יגיע. בלי שיתוף פעולה הזה, אין הצורך בהצטיידות הזאת. לשם התגוננות מתונה אין צורך באמצעים כאלו. למען הסר ספק, אני איני מאמין בכך, ואיני סבור שההצטיידות בחמקנים הייתה מיותרת.
בחלק השני של מאמר הזה, שיפורסם כאן בשבועות הקרובים, נעסוק בעובדה שההסתמכות על התגוננות מערערת את כל יסודות תפיסת הביטחון הישראלית – וההשלכות האסטרטגיות הבעייתיות מאוד הנובעות מכך.
