המילים "בשבי חמאס" מעוררות צמרמורת בכל אחד מאיתנו. ההקשר בימינו נוכח כל כך. הילד שלי, יותם חיים, היה 65 ימים בשבי חמאס, ועוד חמישה ימים חופשי מחוץ לשבי. בשבעים הימים הללו לא הסכמתי לענוד את שרשרת "הלב שלי שבוי בעזה"; במקומה הנחתי על צווארי שרשרת עם האמרה: "להאמין, לראות שטוב".
מהיום הראשון למלחמה הנוראית שאנו נמצאים בה הייתי חופשייה, חופשייה בתודעה. בחרתי לא להיות שבויה בקונספט שהתקשורת העבירה: כל החטופים מוכים, מושפלים ונמצאים במנהרות. מתוך תודעת חופש וחירות, החלטתי לבחור איך אני רואה את הבן שלי. כל זה כשלא ידעתי דבר על מצבו. ממש כלום. היה לי חופש בחירה. "באור ולא בבור", כך אמרתי. בכל יום אני חופשייה לבחור איך אני רואה אותו: בבור, כפי שאולי הכי הגיוני לחשוב, כי ככה כולם אומרים; או באור, כי ככה אני מאמינה. כי ככה אני יכולה להתחזק ולחזק את יותם. בחרתי לראות את יותם באור, וגם כשאמרו לי שהוא נמצא במנהרה, לקחתי לעצמי את החופש לבחור: האם גם רוחו בבור? רוחו באור, רוחו עזה, הוא חזק והוא מתמודד, זה מה שאני רוצה לחשוב.
תודעה חופשית היא הדבר היחידי שיכולתי לשלוט בו במהלך תקופת החטיפה של יותם. זהו חופש שלקחתי לעצמי, שלא להידבק למוסכמות שהייתי שרויה בהן לפני שבעה באוקטובר – מוסכמות של מגזרים, של דעות פוליטיות, של אמונות, של מגזר כזה או אחר. יצאתי במהלך התקופה משבי של דעות קדומות, "כל ההם כאלה, וכל ההם כאלה".
בֿ־7 באוקטובר הבן שלי נחטף מקיבוץ כפר־עזה, מהדירה שגר בה במשך שנתיים וחצי בשכונת הצעירים שממוקמת על גדר הקיבוץ. שכונה ירוקה ומלאת חיים. גרו בה סטודנטים וצעירים, כולם בני עשרים עד שלושים ללא ילדים. יותם הוא מוזיקאי מוכשר, מתופף בלהקה, וכל שרצה היה להמשיך לנגן ולהיות מתופף מפורסם. יותם, בן 28, ג'ינג'י עם עיניים כחולות וקעקועים על כל הגוף, זוהה בידי חייל צה"ל כמחבל, נורה ונהרג ב־15 בדצמבר 2023. התגובה האוטומטית לאירוע הקשה כל כך היה לכעוס ולהאשים את הצבא בטעות האיומה. משפחתי – בעלי, אני והילדים – בחרנו לצאת בקריאה לחיזוק החיילים ללא כעס או האשמה.
שבי הוא מצב תודעתי. להמשיך לחיות בכעס על מישהו אחר שעשה לי משהו פירושו להיות שבוי בידי האדם שפגע בך. עבדתי על שחרור הכעס וההאשמה לפני שנים רבות, בתהליכים אישיים ופנימיים שעזרו לי להיפטר מרגש שהיה קשה לי, ולא אִפשר לי להתקדם בחיים.
כוונת המשפט "הלב שלי שבוי בעזה" טובה. הוא בא לומר שהלב שלי עם החטופים ועם מה שהם עוברים; שאני מזדהה איתם, חושבת עליהם ודואגת להם. אולם בבחירת המילים הללו אני בעצם מעבירה לעצמי את המסר התת־מודע שאני מרשה לחמאס לנהל לי את התודעה; שאני מוכנה שחמאס ייקח לי את הלב, ואז אני לא מצליחה להפריד ביני ובין המצב. כשענדתי את השרשרת "להאמין, לראות שטוב", המשכתי לדאוג לבן שלי, המשכתי לרצות שהוא יחזור, אבל ממקום חיובי. מהמקום האישי, העוצמתי. כל מילה שאנו בוחרים יכולה להוציא אותנו לחירות או להשאיר אותנו בשבי. השדר והמסר ליותם, לעצמי ולכל עם ישראל היה ועודנו: אני כאן, יותם. הלב שלי פה, דואג לך. אני מאמינה בך, רואה את כוחותיך ואת העוצמה שלך, ואני יודעת שאתה חוזר בקרוב הביתה.
לפני כמה ימים נפגשתי עם משפחות שכולות, ביקשתי מכל אחד ואחד לספר לי על הבן או הבת שלהם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, השתמשו במילים "נרצח", "קורבן", "הופקר" – מילים שמנציחות את המציאות הקשה והנוראה שבגללה ילדם אינו בחיים עוד. אני משתמשת במילים: יותם יצא לחופשי, הוא חופשי כעת. הוא היה בשבי פיזי, אך מבחינה תודעתית אני יודעת שרוחו תמיד הייתה חופשייה. הוא שאף לחופש והוא קיבל את החופש שלו.
אני מאחלת לכולם שנוכל לצאת מהשבי של הדעות הקדומות שלנו, שבי ההכללות. שנצליח לצאת מהצורך להישאר בתוך מסגרות נוקשות לחירות אמיתית תודעתית.
איריס חיים היא אימו של יותם חיים, שנחטף ב־7 באוקטובר ונורה למוות בשוגג בידי חיילי צה"ל ב־15 בדצמבר
