השבוע הגעתי לבקר בחור צעיר שאני מכיר, שהתנדב למילואים בחטיבת יוצאי יחידות הקומנדו עם פריצת המלחמה ב־7 באוקטובר.
כבר כשנכנסתי למחלקת השיקום בבית החולים תל־השומר, הבנתי שמתנהל פה משהו אחר, שונה מהשגרה בחוץ. בחור צעיר, קטוע רגל, נוסע במסדרון בכיסא גלגלים. נראה שכולם מכירים אותו. הוא מאיר פנים, מריץ בדיחות ונותן חיים למחלקה. אני עובר עוד כמה צעדים לכיוון החדר שאני אמור להגיע אליו, ורואה עוד בחורים צעירים, כולם פצועי מלחמה. חלקם קטועי ידיים, חלקם רגליים ועוד, ולכולם סיפורי גבורה.
הם פונים אליי ואומרים האחד על חברו, ״ההוא גיבור אתה חייב לשמוע את הסיפור שלו״, ״ההוא חטף RPG ועפה לו היד, זה נס שהוא איתנו״. כל אחד מהם עולם ומלואו. אני מתיישב עם החבר׳ה בחוץ. המון חברים באים והולכים. לאט־לאט מתקבצים עוד צעירים שנפצעו, כל אחד מספר את הסיפור שלו.
הבחור שהגעתי לבקר היה ב־7 באוקטובר בחו"ל. ברגע שהבין מה קורה בארץ עלה לטיסה הראשונה בחזרה לישראל, נחת והודיע למקום עבודתו שהוא הולך למילואים. הבחור עובד בתפקיד מסווג במשרד הביטחון ופטור משירות מילואים, אך הודיע לאחראי עליו: או שמאשרים לו להתגייס או שהוא מתפטר מהעבודה כדי להתגייס. "אני נכנס עם הצוות שלי ויהי מה". הוא נלחם בגבורה בבית־חאנון ונפצע באסון שבו פיצוץ של זירת מטענים הקריס עליו קיר והקשה מאוד על חילוצו. חייו ניצלו בעקבות גבורה בלתי נתפסת של החובש שהיה איתו, שעשה לו חוסם עורקים והחזיק את אצבעותיו בתוך פצע עמוק באגן שלו במשך כמעט שעתיים, עד חדר הניתוח. באירוע הקשה הוא איבד את רגלו, אך כל זה לא מוריד את החיוך מפניו. הוא מספר את הסיפור וממשיך הלאה, לשינוי שצריך לעשות במדינה.
בחור נוסף שנפצע קשה בקרב מצטרף אלינו. הוא קטוע שני רגליים, אב לילדים. גם הוא דורש לדעת איך אני רואה את הדברים. הוא אומר לי: ״אנחנו נתנו הכול למדינה, הכול, ואנחנו לא מתייאשים. אנחנו רוצים שינוי. ההנהגה מנותקת מהעם. אנחנו רוצים לחיות פה בכבוד הדדי, שכולנו נוכל לחיות יחד, בלי לריב בינינו כל הזמן״.
החוסן שיש להם בלתי נתפס. הם מדברים על אנשים שנותנים להם כוח, נותנים להם דוגמה, ובהם גם מפקד דובדבן שאיבד בעבר עין ונלחם בלב חאן־יונס. אנחנו נפצענו, הם אומרים לי, אבל זה לא סוף העולם. אנחנו בחיים ונמשיך להילחם על המדינה שלנו. בין הסיפורים, אני שומע גם מאחד התושבים של כפר־עזה על המלחמה שלו באותו היום, הניסיון שלו להציל כמה שיותר מבני משפחתו מפני המחבלים הנאצים שחדרו לקיבוץ.
הלב שלי מתכווץ. אני מבין את הזעקה שלהם. באמת מדובר בטובי בנינו, אזרחים טובים שלחמו על הבית או כאלו שהגיעו למילואים. חלקם התנדבו, נתנו הכול למדינה מתוך שליחות וציונות, חבר׳ה צעירים, הורים לילדים שרוצים לראות מדינה מתוקנת, מדינה ציונית, מדינה חזקה ואיתנה.
אמרתי להם שאין ספק שהעם הוכיח את לכידותו וגבורתו במערכה הזאת, וזאת עוצמתנו כעם. אם יש משהו שאני אופטימי לגביו הוא לא הממשלה הזאת ולא נבחרי הציבור, אלא העם, עם פיקח שיודע מה הוא רוצה, שיודע לעמוד על שלו, עם שהציונות מושרשת בו, שלא מוכן לוותר על המדינה שלו ועל השאיפה לחיים טובים יותר.
כנבחר ציבור, אני רואה את הרצון הזה של העם וזה מחזק אותי בעמדתי שהממשלה הבאה שתקום חייבת להיות מורכבת ממפלגות ציוניות בלבד, ממשלה שתדע להעריך את הגבורה של האנשים האלה, שתדע לתגמל אותם כראוי ויותר מהכול תדע לאחד את כל קצוות העם.
כדי לקדם את המטרות האלו, נצטרך לקבל החלטות לא פשוטות ואמיצות, שאנו חייבים לקבל כמנהיגים. חייבים לעצור את החלוקה של העם לשניים. אסור להמשיך בדרך הפילוג. חייבים שינוי יסודי של המערכת. "שנהיה ראויים" חייב לבוא לידי ביטוי גם במעשים. אי אפשר להמשיך בסיסמאות ולקדם מחלוקות, אי אפשר להגיד לבחורים הצעירים האלו: אתם נתתם הכול ואחרים פטורים לחלוטין. הגיע הזמן שכולם ישתתפו בחברה ובהגנה על המדינה. "שנהיה ראויים" זו לא סיסמה, אלא חזון ומטרה.
