בין הצורך לתחזק את הקואליציה שלו לבין שימור הקואליציה הבינלאומית שקמה מול איראן, ראש הממשלה בנימין נתניהו בינתיים משותק. התקיפה האיראנית בליל 14 באפריל אומנם לא גבתה פה מחיר דמים כמו מתקפת הפתע של חמאס ב־7 באוקטובר, אבל מבחינה אסטרטגית נפרץ קו ביצורים נוסף בתולדות ישראל. לא רק שההרתעה הישראלית לא שוקמה בחצי השנה החולפת, כך מתברר, אלא שהיא נשחקה עד דק.
אם בתחילת המלחמה קיוו בצמרת הביטחונית שעוצמת התגובה בעזה תוציא את החשק לשאר השחקנים במזרח התיכון, נכון לעכשיו נראה שחיזבאללה בצפון דווקא לא מורתע, והאיראנים מצידם קיבלו אומץ. החשש מהרחבת חזיתות נוספות משמש פה כמו באיזה חג גדיא מבהיל: חיזבאללה לא טופל בגלל החזית הפעילה עם חמאס, ועכשיו לא מטפלים באיראן כי חוששים מהרחבת החזית עם חיזבאללה. גם המצור של החות'ים בים סוף מתקבל כגזרת גורל. זו בעיה של כל העולם, מסבירים בירושלים, אלא שכל העולם מכיל.
אחוזי היירוט הפנטסטיים, שהושגו גם בזכות הסיוע של ידידותינו ושכנותינו, לא יכולים לנרמל את האיום האיראני, ואסור שמערכת חץ תשמש מחסום הדחקה פסיכולוגי כפי שהייתה לנו כיפת ברזל מול עזה. אלה טילים במשקל אחר, עם דיוק אחר, והאיראנים תמיד לומדים. אגב, לכן הם השתמשו בכל נקודות השיגור ברחבי המדינה: זה היה ניסוי כלים בהיקף שלא היה כמוהו בתולדות המלחמות. אחדים מהטילים שלהם אכן חדרו את ההגנה האווירית ופגעו בבסיסי צה"ל בדיוק מטריד.
מיטב המוחות בישראל שקדו השבוע על איתור יעד לתגובה שלא תיראה עלובה, אבל בעיקר תגובה שהאיראנים יכילו. ההצעה שעלתה בזמן אמת למתקפת נגד באיראן, עוד בזמן שהכטב״מים עשו את דרכם הנה, הוחמצה. גדי איזנקוט הוביל את הקו הזה בקבינט המלחמה, נתניהו ויואב גלנט התנגדו. גורמים בקבינט המלחמה טענים שההצעה הייתה לתגובה מינורית, שלא הייתה משיגה השפעה הרתעתית, ואולי להפך. ההחלטה הייתה להמתין לתוצאות התקיפה ורק אז להגיב, אלא שעם ההמתנה ובלימת רוב המתקפה הגיע גם הלחץ הבינלאומי להבליג לגמרי. ראש הממשלה תדרך באותו לילה שכדאי לא ללכת לישון מפני שהתגובה הישראלית כבר בדרך, אבל זה היה עוד לפני השיחה שלו עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן.
נכון לשעת ירידת השורות הללו לדפוס, התגובה הישראלית טרם הגיעה. ככל שמתרחקים מהתקיפה האיראנית ומתקרבים לפסח, ישראל מוגבלת. בקבינט מבטיחים תגובה "בזמן ובמקום", ביטוי שיצחק שמיר טבע במלחמת המפרץ הראשונה. אגב, התגובה של אמריקה מעולם לא הגיעה, אבל אמריקה לפחות השיבה אז מלחמה.
אם ההמתנה תנוצל לרתימת הקואליציה הבינלאומית לפעולה התקפית משמעותית נגד איראן, אולי נגד מתקני הגרעין, זה יהיה עדיף על פני תגובה מהירה יותר אך סמלית. אבל אם הקואליציה לא תתגבש, לישראל לא תישאר ברירה אלא להגיב באופן מהדהד – לא בגלל המתקפה במוצאי שבת, אלא בשל זו שעוד תבוא. כזכור, ערב המתקפה האיראנית שר הביטחון גלנט הבטיח בקולו שהתגובה תהיה על האדמה שממנה תצא המתקפה.
בקבינט המלחמה מאמינים שיוכלו למצוא נוסחה שלא תפרק את הברית נגד איראן, ובכל זאת תאפשר לישראל להנחית מכה כזו. נתניהו עצמו הבהיר שהוא שומע את כל העצות, אבל ישראל תחליט לבד. היחיד מבין יושבי החדר שמתנגד לתגובה כלשהי אשר לא תיעשה בתיאום מלא עם האמריקנים הוא אריה דרעי. בריאיון שנתן לביטאון ש"ס הדרך הוא גייס מקברם את הרב אלעזר מנחם מן שך והרב יוסף שלום אלישיב, שהרצו לו על חשיבות הקשר עם ארצות הברית. הוא גם הזכיר את עמדת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל ממלחמת המפרץ נגד תגובה ישראלית בעיראק. בסביבתו סיפרו גם על רבנים בני זמננו שפנו אליו, לא ברור על בסיס איזה מידע מודיעני, כדי שימנע מתקפה באיראן.
הבחירה של דרעי לתת פומבי לעמדה הזאת, אשר גם בתוך חדר קבינט המלחמה אינה אהודה במיוחד, נועדה לתת משקל נגד להצהרות איתמר בן־גביר. כבר חודשים דרעי מסתובב טעון על יושב ראש עוצמה יהודית. הדברים שהוא משמיע נגדו מזכירים את אלה של האופוזיציה. אם בני גנץ ואיזנקוט יעזבו את קבינט המלחמה, ואת מקומם יתפסו בצלאל סמוטריץ' ובן גביר, בש"ס יש המעריכים שזה יהיה גם הרגע שבו דרעי יפעל להקדמת הבחירות.
ליל התקיפה האיראנית חידד את המתח בין ראש הממשלה לנשיא ארצות הברית, אבל גם הפיח חיים באינטרס משותף לנתניהו ולביידן: הסכם עם סעודיה. נשיא ארה"ב וראש הממשלה לא נואשו מהניסיון להגיע לנורמליזציה עוד לפני הבחירות בארה"ב בנובמבר. החתן המיועד, מוחמד בן סלמאן, למד השבוע באופן בלתי אמצעי על כוחה של ברית ההגנה האזורית. באופן פרטני הוא קיבל שיעור על היכולות הישראליות ליירוט טילים, אבל גם על מגבלות המטרייה של ארה״ב.
בסעודיה זוכרים היטב שאמריקה של דונלד טראמפ הכילה את המתקפה האיראנית על מתקני הנפט הסעודיים ב־2019. באמירויות זוכרים את ההבלגה על המתקפה של המיליציות האיראניות ב־2022. בציר הסוני במזרח התיכון יש ביקוש גבוה ליכולות היירוט הישראליות־אמריקניות, אך גם חשש כבד מהמשך ההססנות האמריקנית בכל מה שנוגע להתקפה.
לצד האינטרס המשותף ששב לתחייה עם הברית האנטי־איראנית, גם נקודות המחלוקת בין ירושלים לוושינגטון פחתו: אחרי כל ההצהרות, ישראל מציפה בימים אלו את הרצועה בסיוע הומניטרי, בהתאם לדרישותיו של ביידן. גם במשא ומתן להשבת החטופים ישראל הסכימה להצעה האמריקנית, מרחיקת הלכת. חמאס הוא שסירב.
גורמים מדיניים בכירים שאינם מחובבי ראש הממשלה, מתרשמים שאפילו בעניין רפיח התהום בסוגיה זו אינה פעורה. האמריקאים מבקשים תוכנית פעולה, אך לא מטילים וטו מוחלט. נתניהו היה שמח להספיק את הפעולה (הרי "יש תאריך") בדרך להסכם עם הסעודים. לפי פרסום בתקשורת הזרה, אולי הוא אפילו יקבל אור ירוק מהאמריקנים להיכנס לרפיח, פיצוי על ה"דוֹנט" שקיבלנו לתגובה באיראן.
לאיילת שקד יש ניסיון עשיר עם הקלטות. יותר מדי שיחות חשאיות שניהלה מצאו את דרכן לכלי התקשורת: פעם בביתו של ראש ישיבה בכיר, ערב הקמת ממשלת השינוי, כשדיברה על כך שנתניהו "צריך ללכת", ופעם מפגישה סגורה בימי הדמדומים של ממשלת השינוי, שבה האשימה ש"לפיד שטחי" ו"גנץ יפרק את העסק". לרוב זה היה מביך, אבל איכשהו, ההדלפות הללו גם שירתו אותה פוליטית.
השיחות שלה עם אפי נווה הן כבר סיפור אחר. גם תומכים נלהבים של המינויים השמרניים שלה לעליון זעים באי נוחות למשמע השיקולים הכלכליים שאפי נווה לא הסתיר ממנה בדרך למינוי נשיא לבית המשפט המחוזי בתל־אביב. בדיעבד שקד מסבירה שהיא לא הבינה שמדובר במשרד שלו, אלא בעמדה כללית למען עורכי הדין. ניחא.
בהסבר שפרסמה ברשתות הסבירה שקד שמי שלא מסוגל לעמוד בחום, שלא ייכנס למטבח. היא טענה שגם השיחות עם השופטים בענייני המינויים התנהלו באותה הדרך. אכן, נווה ואובססיית ההקלטות שלו סיפקו לנו בעיקר הצצה למפעל הנקניקיות, אבל הוא גם הוסיף להן תיבול מיוחד ומסריח. בדיעבד, מעבר לחשיפת היכולת הפוליטית שלה, שקד השיגה שני דברים בשיחות ההן עם ראש לשכת עורכי הדין: כשהן היו חשאיות, היא קיבלה את המינויים לעליון. פרסומן, שלא בטובתה, משכנע את אחרון המתלבטים שאולי בכל זאת דרוש שינוי באופן שבו נבחרים שופטים בישראל.
