כבר 5-6 ימים שהמוני בית ישראל ערוכים נפשית לתגובה צה"לית הולמת באיראן. אתמול הם התעוררו לדיווח אמריקני שהתגובה נדחתה עד אחרי פסח. אולי זה תרגיל, אולי ניחוש מוצלח המבוסס על ניסיון דחיינות משכבר הימים. בכל מקרה, אין הצדקה להיראות מופתעים. הרי גם את תעשיית הגרעין האיראני התחייבנו חגיגית להשמיד כבר לפני עידן ועידנים, אבל דחינו שוב ושוב. מיליון פעם נשבענו שלעולם לא עוד, ובכל זאת הצנטריפוגות ממשיכות לעבוד גם בערב פסח תשפ"ד.
אין ספק, קבינט המלחמה אכן החליט בתחילת השבוע לתקוף את איראן. אחרת הרמטכ"ל הרצי הלוי לא היה מתייצב לפני מצלמות בבסיס נבטים ומכריז ש"השיגור הזה של כל כך הרבה טילים, טילי שיוט וכטב"מים לשטח מדינת ישראל – ייענה בתגובה". מן הסתם הלוי התכוון לתגובה עצימה, מפני שתפאורת ההכרזה בנבטים הייתה של מטוס אף־35 מאובזר היטב, לא מחשב נייד של 8200 או אמצעי סייבר אחר. המטוס שהופיע במערכה הראשונה נועד להשתלב בפעולת העונשין שממזרח לפרת ולחידקל.
מדוע התגובה בוששה לבוא לפחות עד שעת סגירת העיתונים אמש? ובכן, לא בגלל פסק ההלכה הטרי של רבני ש"ס לדורותיהם, בראשות האדמו"ר אריה דרעי, אלא בגלל אמריקה, בגלל הרהורים שניים ואילוצים מאילוצים שונים. החלטה על תקיפה ישראלית באיראן, כשצה"ל עסוק כבר ב־3־2 חזיתות קרובות, היא מן המייסרות שהונחו אי פעם לפתחם של מנהיגי ישראל, אם לא המייסרת מכולן. כל כך קשה לבנימין נתניהו לסגור כבר את אל־ג'זירה, קל וחומר להעניש את איראן.
אבל יש דבר קשה ומסוכן פי כמה, שכמעט שום תירוץ מדיני או אפילו אילוץ מבצעי לא יוכל להצדיק: המשך מצב הבלימה בגזרת רפיח. מאז השלמת פעולת הניקוי בחאן־יונס השתרר מצב של קיפאון במבואות רפיח. יחיא סנוואר, ראש זרוע הפרוקסי הרצחנית של האייתוללות, עדיין מחזיק בעיר ובחטופים שלנו. כמעט רק שם נותרה לו תשתית ארגונית צבאית, אחרי תבוסת המפגש עם כוחותינו בצפון הרצועה ובמרכזה. אם צה"ל יסתער על רפיח בהקדם, ויפתח בהכנות גלויות לכך עוד לפני ליל הסדר, זאת תהיה דרך יעילה להכאיב לטהרן עד לסילוק החשבון הכולל איתה באחד הימים.
יש סימנים מסוימים לכך שאירועי מוצאי שבת הפשירו את התנגדות המערב לכיבוש רפיח. כישלון עסקת החטופים בגלל רשעות חמאס הכשיר את ההתנגדות המסוימת בתוך ישראל עצמה. אז למה עוד מחכים? הסתערות על רפיח תבהיר לאיראנים שגם אם ישראל מתמהמהת להגיב על המתקפה הנפשעת עליה במוצאי שבת, היא נחושה לנצח את אויביה – במפרץ הפרסי, בגבול הצפון, ברפיח. לא רק אחינו החטופים מוחזקים שם כבני ערובה, גם ההרתעה הישראלית.
