השולחן בפינת האוכל בבית עומד ריק, אבל אני כבר רואה את הדמויות של כל המשפחה יושבות סביבו. השולחן ערוך ועליו מצות וארבע כוסות, והכול מואר כל כך ושמח. גם הוא מואר ושמח, אבינתן, שיושב איתנו.
כבר כמה שבועות אלפי אנשים עוצרים בכל יום לשלושים שניות ומדמיינים את אבינתן איתנו בליל הסדר. אנו פותחים ערוץ נוסף במלחמה: ערוץ המחשבה. גם אני מדמיינת, כל כך חזק אני מדמיינת, שזה ממש נוכח וברור.
ובכל זאת קשה לי להגיד בקול רם: אבינתן יהיה בבית בליל הסדר.
למה? האמת, כי זה כל כך מפחיד. מה אם זה לא יקרה? מה יקרה אם נהיה כל כך בטוחים שאבינתן בבית, וכל החטופים בבתיהם, שיקרו ניסים גדולים ונרגיש את יד השם במלחמה, נדבר על גאולה בפסח, נפרסם בכל מקום שהפעם זה באמת, נתכונן, נתרגש, נדבר על זה ונדמיין את זה, נלך לפתוח את הדלת לאליהו הנביא בהתרגשות שיא כי הנה הוא כאן – והוא לא יהיה שם? הכיסא של אבינתן יישאר ריק. איזה פחד.
תכל'ס, עדיף לא להאמין.
אז תקשיבו, עם ישראל: פה נכנסת החירות להאמין.
בואו נשתחרר מהעבדות של הפחד להתאכזב, של הפחד להתרסק. זו עבדות של ציפיות נמוכות, כדי לא להרגיש שוב נפילה.
אנחנו מסבירים לעצמנו שהכול בסדר, שאנחנו מאמינים. אבל אנחנו גם מעשיים בסך הכול, בוגרים ואחראים, ומכינים את עצמנו גם לתרחישים הגיוניים מאכזבים.
סליחה, אבל זה לא זה: זו עבדות, זה פחד.
עזבו לרגע את הבגרות. בואו נהיה כמו ילדים קטנים שעוד לא מפחדים ליפול, כמו שהיינו ביציאת מצרים.
אתם שואלים בלחש: ומה יקרה אם המחשבה הטובה לא תתממש? אז ניפגש שוב, נדבר, וגם שם יהיה הקדוש ברוך הוא וביחד נמצא את הכוח להמשיך.
כבר קניתי שמלה למסיבת הודיה, ובביתנו המיטה של אבינתן מסודרת ועליה מצעים חדשים. בזום המשפחתי השבוע, כל מי שניסה לדבר על המשך הפעולות לשחרורו של אבינתן אחרי ליל הסדר הושתק.
אני רוצה להיות בחירות גדולה כל כך, שגם אם נקום ביום שני, ערב פסח, ואבינתן עדיין לא יחזור – אני אתקלח, אלבש את השמלה החדשה ואחייך, אהיה בטוחה שעד הערב הוא ישב איתנו.
למה? כי אם נוותר מראש על האמונה בטוב, זה ירחיק אותו. וכשנאמין בכל הלב, זה בטוח יקדם משהו.
חשבו על הגאולה הפרטית שאתם צריכים, בכל נושא שעולה לכם. חשבו על הגאולה של החטופים, חשבו על הגאולה של עם ישראל. ואז, בלי לפחד, תאמינו בתרחיש הכי טוב. דמיינו אותו לפרטי־פרטים – אבל לא מתוך השכל, שכן אל תעבדו על עצמכם: דמיינו מהנשמה.
האמינו באמת, הריחו את הריח, שמעו את הצחוק, הניחו את זה בעולם.
הנה, ברגע זה יצאנו לחירות.
