קיסר ברזיל פדרו השני (1825־1891), שהיה מלומד מבריק, התאהב בשיר היהודי "חד גדיא". הוא תרגם את השיר לשפת מדינתו, כי התפעל מאוד מהרעיונות שמצא בו על ההשגחה הא־לוהית. "חד גדיא", שאנו מסיימים בו את ליל הסדר, אומר שמאורעות העולם אינם בליל אקראי של אירועי זוועה. יש בהם סדר, אף אם אנחנו לא יודעים לפענח אותו. החתם סופר כתב שאנחנו, היהודים, אנו הגדי: בכל הדורות מנסים לטרוף אותנו, ובכל זאת אנחנו תמיד מופיעים שוב בפזמון החוזר.
השם "פסח" נגזר מהצלת ישראל ממכת בכורות. פלא הוא שהחג לא נקרא על שם הישועה משעבוד מצרים אלא על שם ההתמודדות עם מכות מצרים. נראה שבחג הזה איננו חוגגים את ההצלה השלמה, שהרי הקורבן והחג נחגגו עוד לפני שזו הגיעה. פסח אינו חגיגת ניצחון. אבותינו חגגו אותו לראשונה עוד לפני הניצחון, בשעת מתח ומצוקה, בעוד המשחית זורה מוות בחוץ, ודם על מזוזות הבית. בניגוד לחנוכה או לפורים, את ליל הסדר הראשון אי אפשר לסכם בקלישאה המבודחת: "ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל". אבותינו כנראה חוו תחושה שונה לגמרי: "עדיין מנסים להרוג אותנו, בואו נאמין".
חכמינו הסבירו שארבע הכוסות שאנו שותים בליל הסדר באות כנגד ארבע לשונות של גאולה, שנזכרות בשני פסוקים סמוכים בספר שמות: "והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי". רבים תמהו מדוע נראה כאילו התעלמו חכמינו מלשון נוספת של גאולה שלמה, שמוזכרת בפסוק הבא: "והבאתי אתכם אל הארץ… ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ח). תמיהה דומה עולה לגבי פרשיית מקרא ביכורים שבספר דברים ("ארמי אובד אבי"), שאנו דורשים באריכות בהגדה של פסח. נראה כאילו בהגדה אנו מתעלמים מהסוף הטוב של הפרשייה הזו. אנו מסבירים באריכות על "עוניינו", "עמלנו", ו"לחצנו", ועוצרים את הדיון הפרשני בחריקת בלמים בדיוק לפני הפסוק הבא: "ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו, ט').
אולי כל זה אינו מקרה. אולי ליל הסדר אומר: יש מה לחגוג גם לפני שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה. לא חוכמה לחגוג אחרי שמגיע ניצחון גדול. החוכמה היא להתכנס לאירוע משפחתי ולאומי של אמונה ותקווה בזמן שהקרבות בעיצומם, בזמנים של דם ואש ותמרות עשן.
בהגדה אנו מזכירים את הפסוק "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל הא־לוהים מן העבודה" (שמות ב, כג). רבנו בחיי כתב עליו: "ללמדך שאין תפילתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק". זוהי תפילתנו בשעה הזו. ומה עם אלו שאינם מתפללים לה' בימי צרה? אור החיים פירש שבחסדו החשיב א־לוהינו כתפילה את עצם אנחות הכאב של בני ישראל המתייסרים: "לא שצעקו לא־ל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו". מרוב הייסורים לא תמיד הצליחו אבותינו להתרכז ולפנות במפורש לה'. אך בחסדו ידע הקדוש ברוך הוא לפענח את סתר הסתרים של ליבם, ולעצם הצעקה התייחס כתפילה – וגם אימץ אותה אל ליבו.
אנו מוקירים את אחינו שאינם מתפללים, ומאמינים שהם קרובים גם לליבו של א־לוהינו. ובכל זאת אנו משתדלים לגבש את הלילה המשפחתי והלאומי הזה סביב תפילתנו ואמונתנו. מתוך הכרעה עיקשת של אמונה בבורא העולם הצליחו אבותינו לחשל מהלילה הזה נתיב של תקווה ונחישות. בכוח אמונתם, בכוח אמונתנו, בדמינו נחיה.
