סדר פסח אחד חסר לי בקורות החיים. לא שרנו אז "מה נשתנה", אפילו לא הספקנו לקרוא את "הא לחמא עניא", ואת "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" הרגשנו ולא אמרנו. לפני 22 שנה עמדתי לחגוג את ליל הסדר עם בני משפחתי במלון בנתניה, מלון פארק. הגענו סמוך לחג, ולאחר תפילת ערבית חגיגית המתנו בכניסה לחדר האוכל. דלתות החדר האוכל נפתחו ומשפחות רבות ביקשו לתפוס את מקומן. הן לא הספיקו לעשות זאת. המלון הפך לזירת פיגוע חמור: שלושים נרצחים, 160 פצועים.
יותר משני עשורים אחר כך, אני זוכר את שניות השקט בין הפיצוץ המחריד לצרחות האימים. בתחילה, בעוד אנו מסתתרים תחת השולחנות, עוד חלפה המחשבה שעלול להיכנס מחבל נוסף עם נשק אוטומטי, תרחיש שלא התממש. נכנסנו לחדר האוכל דרך הדלת ויצאנו דרך החלל העצום שנפער בקירות בית המלון. בתודעה הישראלית נצרב האירוע כפיגוע התאבדות חריג, בשיאו של חודש עקוב מדם שנרצחו בו יותר מ־135 ישראלים. ממשלת ישראל יצאה למבצע חומת מגן. בשנים הראשונות לאחר הפיגוע, לקראת חג הפסח, סדר היום הציבורי חזר לעסוק בו. התקשורת התייחסה למשפחות ההרוגים, לשיקום הפצועים ומעת לעת אף לניצולים.
במשך השנים הלך והתמעט העיסוק בפיגוע. חזרו אליו כשצוינו חמש שנים, עשור, ובאחרונה כשצוינו עשרים שנה לפיגוע. זוויות הסיקור התמעטו, הזיכרון הלך והתקהה, הנרטיב הלך והיטשטש. מה נכון לעשות למול תהליך טבעי כזה? כיצד להתמודד עם הזדקנותו של שר ההיסטוריה? אישית, לקחתי על עצמי שליחות: להעביר את השיח על הפיגוע מתקשורת ההמונים לתקשורת הבין־אישית. ליזום הרצאות שעוסקות בפיגוע, לדבר עליו יותר, להזכיר ברבים עד כמה טראומטי הוא היה; לכתוב עליו באופן אישי, ובחלוף השנים גם לכתוב עליו ברשתות. היה לי חשוב לשתף בתובנה שלי ניצולים נוספים שפגשתי. הפיגוע נוכח גם בשולחן הסדר המשפחתי שלנו מדי שנה. הפתרון הנכון לשימור הזיכרון ולהעברתו הוא "והגדת לבנך ולבתך". אין דרך אחרת להפוך נרטיב לחלק מההיסטוריה.
בימים אלו אנו מציינים חצי שנה מאז טבח שמיני עצרת. נראה מנותק לדבר כעת על עיצוב הזיכרון שלו, אך בדיוק בשל כך נכון כבר עכשיו לעגן את הזיכרון, ובמקביל להיערך גם ליום שאחרי. נוהגת נכון מדינת ישראל שקבעה יום זיכרון ממלכתי לטבח, נכון לפעול לשימור הבתים השרופים ביישובי הדרום, טוב לקחת מובילי דעה לסיורים באתרים, ולערוך סרט המדגיש את כל מעשי הזוועה ולשתפו בארץ ובעולם. אבל חשוב לא פחות, גם כיום, להיערך ליום שבו נציין חמש, עשר ועשרים שנה. ליום שבו יקהה העיסוק בטבח. וכן, היום הזה יגיע, ויש להיערך אליו בהתאם כבר כעת.
כיצד נתמודד? נפתח תוכניות לימודים ייחודיות, מותאמות לכל הגילים. נקים מודל של "זיכרון בסלון", מותאם לטבח שמיני עצרת. נערב את השלטון המקומי וננכיח את הטבח ברחבי הערים. במִנהל חברה ונוער יגבשו מערכי פעילות לתנועות הנוער, ובאקדמיה יקצו כבר עכשיו מלגות לתלמידי מחקר במגוון תחומים שיחקרו את הטבח. אין ספק שיום זיכרון, סרט או שימור הבתים הם חשובים, אבל זוהי גם משימת כולנו: לדאוג ליום שאחרי; להקפיד לספר על הטבח מדור לדור כמרכיב זהות בהיסטוריה של עמנו, ולא רק כאירוע היסטורי.
כשיצאנו מהמלון לפני 22 שנים, רגע לפני שפינו אותנו לבית החולים, אמרה סבתי בלה ז"ל, ניצולת אושוויץ־בירקנאו: "ניצחתי את אושוויץ, ואני אצא גם מפה". רק בכוחה של האמונה נשמר את זיכרון האירוע לדורי דורות.
