המתח בין פסח לשבועות, משני עברי ספירת העומר, מציין שניוּת בזהות היהודית: הפן הלאומי המסומל ביציאת מצרים, והפן הדתי המסומל במתן תורה. אפשר לראות בכך גם את השניוּת שדיבר עליה הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק: ברית הגורל הלאומי של פסח, מול ברית הייעוד הזהותי של שבועות. באופן פלאי, גם ההיסטוריה הישראלית המודרנית חזרה ויצרה לנו מתח דומה בין יום העצמאות, יום היותנו לאומה ריבונית, ובין יום ירושלים, המסמל את הזהות והייעוד. ושניהם בתוך ספירת העומר.
אבל הסדר הכרונולוגי בין פסח לשבועות אומר עוד משהו חשוב: פסח קודם לשבועות. למעשה, בלי פסח לא ייתכן שבועות. התורה לא תינתן לעם ישראל אם עוד לא הפך לעם. היא לא תינתן למשפחה אחת של אבות האומה, ולא לעבדים מדוכאים הפזורים בכל רחבי מצרים. היא תינתן רק לאומה של אנשים חופשיים שכבר מאוחדים בברית גורל וברצון בריבונות, גם אם הם רק בדרכם למימושה.
ושוב, כמו בשחרורנו הלאומי הקדום, כך גם בסיפור הציוני המודרני, בהבדל חשוב אחד: עם ישראל הגיע למפעל הציוני כשהוא כבר אחרי 3,000 שנות זהות, ומאתיים שנים של ויכוח על אופייה. למרות זאת, את ברית הגורל המחודשת היה צריך לבנות בלי שהעימות על דמות הייעוד יהרוס אותה מראשיתה. מכאן "הברית ההיסטורית" בין חילונים לדתיים; מכאן הוויתורים של דוד בן־גוריון לציבור הדתי; ומכאן גם סדר הזמנים שברל כצנלסון דיבר עליו בהספד הנבואי שכתב לחיים נחמן ביאליק: "עכשיו אנחנו עומדים בארץ בתקופה של בנייה ראשונית. אין אנו עוסקים אלא בצבירת זיפזיף וסיד ובהקמת שלדי בניין. אין ליבנו נתון עוד לריהוט הבית, לסידורו הפנימי… אבל עוד נצפו לנו ימים. עוד ישבו יהודים רבים־רבים בארץ, ומכאובינו התרבותיים לא ייתנו להם דומי. ומה שנידון בימינו בזלזול – אם מעבודה קשה ואם מקהות רוח – עוד יהפוך לבאים אחרינו למצוקת נפש גדולה".
בדיוק בנקודה הזאת חשוב גם להזכיר את ההבדל בין ברית הגורל לברית הייעוד: ברית הגורל מלכדת מטבעה. כולנו מצויים באותה סירה, וגורלנו אינו מתעניין במחלוקות הפנימיות שלנו על ייעודנו. הנאצים לא הבחינו בין חרדים לחילונים, ומרצחי חמאס לא הבחינו בין ימנים לשמאלנים. סוגיות הזהות והייעוד, לעומת זאת, דווקא מפוררות מאוד: בין צדוקים לפרושים, ובין קנאים למתונים – אפילו כשכלל היהודים היו שומרי מצוות, קל וחומר בימינו כשנוספה ההבחנה בין דתיים לחילונים ובין סוגים שונים של דתיים. לא במקרה המציא בן־גוריון, משה רבנו של יציאת מצרים המודרנית, את רעיון הממלכתיות ואת הייעוד של "אור לגויים". הוא הכיר היטב את נטיית הפלגנות היהודית, ורצה לטעת בנו גם ייעודים שלא יפגעו בברית הגורל, אלא להפך: ייתנו לה טעם תרבותי־זהותי שרק יעלה אותה קומה. פרופ' אניטה שפירא גילתה שאת הרעיון פיתח בן־גוריון רק אחרי הקמת המדינה, כמעין מתן תורה ייעודי אחרי יציאת מצרים; ייעוד שיוכל אולי לשמש כתחליף קיבוצי מלכד לייעודים הפרטיים המפוררים.
ואכן, תודעת ברית הגורל הצטמצמה עם השנים. התחושה הייתה שהמדינה הולכת מחיל אל חיל ומתחזקת בחוסנה הגורלי – ביטחון, כלכלה, מעמד מדיני – ולכן אפשר, ואולי אף צריך, לחזור לוויכוחי הייעוד: מדינה שעיקר דמותה יהודית־מסורתית או אולי דמוקרטית־ליברלית. מדינה שבה לדרג הפוליטי הנבחר שמורה זכות המילה האחרונה או אולי דווקא לדרג השיפוטי. טבח שמחת תורה – יומה של השמחה בברית הייעוד – בא והוכיח לנו שמאבקי הגורל הקיומי עוד לא תמו. עוד אין לנו הלוקסוס להתפנות למאבקים על ריהוט הבית, כי עצם קיומנו עדיין בסכנה.
אבל האמת העמוקה היא שלא מדובר רק בעניין כרונולוגי, אלא גם בהבחנה היררכית מהותית: פסח לא רק קודם לשבועות אלא גם חשוב ממנו. ומכאן, שבכל רגע נתון בדרך החתחתים של ספירת העומר ההיסטורית שלנו, חשוב לזכור שאומנם לגיטימי ואף חשוב שכל קבוצה תפעל לקידום תפיסת הייעוד שלה, כי האדם, וגם האומה, תמיד מצויים במצב של חיפוש משמעות, ובכל סוגי הייעוד טמון חלק מן הייעוד הרצוי. אבל כל קבוצה גם חייבת להגביל את מאבקי הייעוד שלה היכן שהם פוגעים בברית הגורל המשותפת. כי בלי פסח שום קבוצה לא תזכה לחגוג את שבועות.
