טחנות הצדק טוחנות לאט מאוד. 21 שנים לאחר הגשתן, שלוש תביעות ראשונות מתוך "תיק המשת"פים" הגיעו בשבוע שעבר לקו הגמר, בפסק דין טכני, כמעט לקוני, של בית המשפט העליון, שלא זכה כלל להתייחסות תקשורתית. מאחוריו מסתתרת פרשה שמשמעותה חורגת הרבה מעבר לתיק נזיקין רגיל.
שורשי הפרשה נעוצים בשנת 2002, כשמדינת ישראל יצאה למבצע חומת מגן בעקבות הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה בליל הסדר. במבצע פתח צה"ל את שערי בתי הכלא של הרשות הפלסטינית, ואפשר למי שנידון למאסר בגין שיתוף פעולה עם ישראל לצאת לחופשי ולהימלט משטחי הרשות למדינת ישראל. את האפשרות הזאת ניצלו לא מעט משתפי פעולה שנכלאו ועונו קשות בידי אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות. שנה אחר כך התארגנו כשישים מהם והגישו תביעת נזיקין דרמטית נגד הרשות הפלסטינית. התביעה התנהלה בעצלתיים למשך זמן רב, אך החלה להתקדם ב־2011 כשהתיק הועבר לטיפולו של שופט המחוזי בירושלים משה דרורי. גם אז התהליך היה ארוך ומייגע בשל הקושי לזמן לעדות חלק מהעדים, בשל קשיים שנבעו מפערי השפה ובשל מורכבות התיק שעסק בעניינם של עשרות תובעים. במהלך התקופה הוחלף ייצוג התובעים, ובמקומו של עורך הדין שהחל את תהליך התביעות הגיע עו"ד ברק קדם, ממשרד ארבוס־קדם־צור, ולקח את מושכות ניהול התביעה. התיק, שבמשך שנים דרש עבודה רבה ולא הניב כל הכנסה, נוהל בידי עו"ד קדם כחלק ממדיניות המשרד, המבקש להשתתף במערכה המשפטית והכלכלית נגד הרשות הפלסטינית.
סיפוריהם של עשרות התובעים שונים מאוד זה מזה. בחורה צעירה אחת נחשדה בשיתוף פעולה עם ישראל, נעצרה למשך ארבעה ימים במתקן של הרשות הפלסטינית ובסיומם נרצחה. סייען מבוגר היה כלוא בידי הרשות במשך שבע שנים, וחווה במאסרו עינויים וסבל רב. מרבית התובעים הגישו את התביעות בגל הראשון, אחרי חומת מגן, אך מעטים הצטרפו גם בשנים מאוחרות יותר. מעדויות כולם עולה היחס האכזרי והברוטלי של הרשות הפלסטינית לכל מי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל.
בשלב הראשון של התביעה, שארך כ־14 שנים, נידונה השאלה העקרונית האם הרשות הפלסטינית אחראית לנזקים שגרמה למשתפי הפעולה בכך שכלאה ועינתה אותם שלא כדין. הרשות העלתה בדיונים בבית המשפט סדרת טענות עקרוניות נגד עצם התביעה. תחילה טענה כי היא ישות ריבונית, שיש לה סמכויות של ריבון בשטחה, ואין מקום לתבוע אותה על מעשים שעשתה על פי החוק התקף בשטחה. הרשות הוסיפה וטענה כי בתור ריבון שפעל בתחומי ריבונותו יש לה חסינות מפני הליכים משפטיים במדינות אחרות, ולעניין זה אין הבדל בין מדינת ישראל לכל מדינה אחרת. עורכי הדין של הרשות אמרו עוד כי הרשות זכאית לעצור ולהעמיד לדין מרגלים בוגדים. "הצורך של הנתבעת לעצור את מי שחשדה שבגד בה ולהענישו בשל בגידתו זו הוא ללא ספק סביר ואין בו פסול", אמרו בין השאר באי כוחה של הרשות. "האם מצפים התובעים שהנתבעת לא תפעל להעמיד לדין את מי שחשוד שבגד בערכיה וגם גרם נזק לאזרחיה ולמוסדותיה?"
לגבי חלק מהתובעים הרשות הכחישה את עצם דבר כליאתם, וטענה כי את המסמכים שהיו יכולים להוכיח זאת "גנבה" ישראל במהלך מבצע חומת מגן. פרקליטיה אף הצהירו שבסמכותה לעצור לא רק את תושבי הרשות הפלסטינית, אלא גם את תושבי ישראל המחזיקים בתעודת זהות כחולה, אם מעצרם נעשה בשטחי הרשות ועל פי חוקיה. אגב, בהסכמי אוסלו נקבע במפורש ההפך הגמור.
ההליך המשפטי עצמו היה מרתק, אף שנוהל בדלתיים סגורות עקב החשש לחייהם של התובעים, ותוך הטלת חיסיון על כל פרטיהם. כדי להוכיח את טענותיה העלתה הרשות הפלסטינית לדוכן העדים שופטים בבית המשפט הצבאי העליון של הרשות, וכן בכירים במנגנוני הביטחון. אך אלו לא סתרו בעדויותיהם את טענות התובעים, ואף חיזקו את חלקן. בין השאר הם אישרו את טענת התביעה שכל שיתוף פעולה עם ישראל, גם כזה שאינו נוגע לענייני ביטחון, נתפס ברשות כמעשה בגידה. כמו כן העידו כי דינם של משתפי פעולה עם ישראל הוא מאסר ממושך ואף מוות, וכי אם ישובו משתפי הפעולה לשטחי הרשות יינקטו נגדם הליכים פליליים.
ב־2017 ניתן סוף־סוף פסק הדין העקרוני בבית המשפט המחוזי. השופט דרורי דחה את טענות הרשות הפלסטינית לגבי רוב התובעים, ובפסק דין ארוך מאוד, כ־1,800 עמודים, קבע את אחריות הרשות לנזקיהם. כסעד ביניים פסק כי כל תובע יקבל פיצוי בסך 422 שקלים על כל יום כליאה, ובהמשך יברר בית המשפט בהליך נפרד את גובה הנזק בנוגע לכל אחד מהתובעים שתביעתם התקבלה. ערעור שהגישה הרשות לבית המשפט העליון נדחה בידי השופטים יצחק עמית, יעל וילנר ואלכס שטיין לפני כשלוש שנים. בינתיים פרש השופט דרורי לגמלאות, ובטיפול בתיק הענק, שהפך כעת לעשרות תיקי נזיקין פרטניים, החליפה אותו השופטת מרים אילני מבית המשפט המחוזי בירושלים.
אילני דנה בנזקים שנגרמו לכל אחד ממשתפי הפעולה, ובשלושה תיקים ראשונים נתנה בשנה שעברה פסקי דין עקרוניים שהתוו את הדרך בפסיקת הפיצויים. משלושתם, שניים היו חלק מקבוצת התיקים הגדולה שעניינה נדון בפני השופט דרורי, ותיק נוסף עוסק במשתף פעולה שהגיש את תביעתו רק ב־2019, שהוכרעה במהירות על בסיס הקביעות שקבע השופט דרורי בפסק הדין העקרוני משנת 2017.
אחד משלושת התיקים שאילני הכריעה בהם עוסק בצעירה הפלסטינית שנרצחה תוך כדי כליאתה, ואולי הוצאה להורג, ללא הליך משפטי מסודר. אילני קיבלה את טענת התובעים, בני משפחתה, שהפיצויים העונשיים שיש לפסוק לה דומים לאלו שנפסקו לקורבנות טרור שנרצחו, בסך 3 מיליון שקלים. בנוסף נפסקו לה פיצויים על נזק לא ממוני, כאב וסבל, הפסדי השתכרות ועוד רכיבים, המצטברים יחד עם הפיצויים העונשיים ליותר מחמישה מיליון שקלים.
משתף הפעולה שהגיש את תביעתו ב־2019, בניגוד לרוב התובעים, נכלא אחרי מבצע חומת מגן וישב בכלא הפלסטיני במשך שבע שנים. הוא הוחזק בתנאי כליאה קשים ועונה בידי אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. לתובע הזה פסקה השופטת אילני פיצויים בסך של כשלושה מיליון שקלים, מתוכם פיצוי בסך כ־1.27 מיליון שקלים בגין שלילת החירות, פיצויים על הפסדי השתכרות בזמן המאסר ועל הנכות שנגרמה לו, הכאב והסבל, וכן פיצויי עונשין בסך 500 אלף שקלים. בתיק השלישי נפסקו פיצויים בסכום של כשני מיליון שקלים.
הרשות הפלסטינית והתובעים ערערו כולם לבית המשפט העליון, וזה דחה כאמור בשבוע שעבר את כל הערעורים. שופטי העליון קיבלו את התחשיבים של השופטת אילני, והתערבו רק במעט בהחלטתה: פיצויי העונשין למשתף הפעולה שישב שבע שנים בכלא עלו ל־800 אלף שקלים עקב תקופת הכליאה הממושכת, וסכום זניח יחסית של כ־18 אלף שקלים הופחת מהפיצוי לעזבון הצעירה שנרצחה עקב כפל פיצוי. בדחיית הערעורים הפכו שלושת פסקי הדין הראשונים לחלוטים – צעד שמקרב להכרעה את כל תביעות המשת"פים. בתקופה הקרובה צפויה השופטת אילני להתחיל לפרסם פסקי דין בשאר התיקים, כשהיא נסמכת על הקביעות המופיעות בפסק הדין של בית המשפט העליון מהשבוע שעבר.
השלב הבא, שכבר החל לאחר מתן פסקי הדין במחוזי, הוא הליכי הגבייה. כצפוי, הרשות הפלסטינית אינה מתנדבת לשלם את הפיצויים שנפסקו לחובתה. אולם גם בנושא הזה עו"ד קדם אופטימי: הוא מעריך שהתובעים הראשונים יתחילו לקבל את הסכומים המגיעים להם בתוך חודשים ספורים.
