רגע לפני פסח זה זמן מצוין לדבר קצת על קולינריה ישראלית. אחרי מאות שנים שיהודים בכל רחבי העולם הסתדרו יופי שבוע בלי לחם – ברוב מדינות אירופה גם בלי קטניות – הגיעו 76 שנות קיומה של המדינה היהודית, והפכו את פסח וסביבותיו למסיבת מרמרת בלתי נגמרת, ולבמה בלתי מתכלה לאינספור בכיינים ובכייניות המקטרים בזה אחר זה – כל אחד בסגנון שיביא לדעתו הכי הרבה לייקים – עד כמה אנחנו הולכים להיות רעבים בפסח. ואיזה גועל נפש האוכל בליל הסדר. ואיך אפשר לאכול בכלל את הקרש המרובע הזה שנקרא מצה. ובכלל, כמה חבל שיצאנו ממצרים כל כך מהר כשהיה אפשר לחכות עוד כמה דקות עד שתצא פיתה, כשבמקום זה כולנו מיהרנו ויצאנו פיתה, סטגדיש כפיים תודה לכולם, ועכשיו יעלה לבמה הטיפוס הזעוף הבא לתת את הנאמבר שלו.
בשר, דגים, ירקות, גבינות, חלב, ביצים. תחת התפריט המצומצם מאוד הזה אמורים בני אדם נורמלים להסתדר שבוע בשנה. גם אם נניח שאתם אלרגים למצות, לא אוכלים קטניות או שרויה, קחו את כל ההחמרות האפשריות, עדיין יש לכם מזונות מזינים ובריאים, שעד לפני לא הרבה שנים היו הרכיבים העיקריים – שלא לומר היחידים – ברוב מטבחי העולם. אם אתם אוכלים קטניות, מנעד האפשרויות נעשה כמובן גדול הרבה יותר. אבל גם אם לא – נדיר למצוא בהיסטוריה היהודית אנשים שמתו מרעב בפסח. גם אם אי אפשר לאכול לחם, ללא ספק רכיב חשוב בתזונה האנושית, עדות ישראל למדו במשך השנים כיצד למלא את החלל. די אם נזכיר את המעדן ההונגרי שרק מי שאינו מבין כלום בהתענגות על אוכל מעווה כלפיו את פניו: שברי מצות בקפה של הבוקר. היום, כשמול עינינו המשתאות אפשר למצוא על מדפי החנויות שקדי מרק כשרים לפסח, לחמניות ופיתות כשל"פיות למהדרין ועוד מוצרים שלא שׂערום אבותינו, זה קל מתמיד.
אלא מאי, אנחנו לא נורמלים. כלומר, בכל מה שקשור לאוכל, הפכנו ללא נורמלים. זאת כבר פסיכוזה.
רותי ברודו היא מסעדנית ישראלית שמכהנת גם כשופטת בתוכניות ריאליטי אוכל, שממלאות את מסכינו המשמימים עד לזרא. פעם כתב על זה מאיר עוזיאל: כל כך הרבה תוכניות אוכל ואפס תוכניות שטיפת כלים. בכל מקרה, השבוע הגיעה ברודו לוועדה בכנסת שמתעסקת בעובדים זרים, והתפרצה על הח"כים: "תסתכלו עלינו, האנשים שיושבים כאן. אנחנו אנשים שלא יישארו בארץ יותר, אין סיבה. אנחנו אחרי לילה שלא ישנו בגלל שהמדינה הזו נמצאת על סף תהום. אנחנו צריכים עזרה, לא עוזרים לנו. אין שום סיבה בעולם שנמשיך את העסקים שלנו בארץ, זה חד־משמעי. מה, אני דפוקה? אתם מטלטלים אותנו, כואב לנו בלב. אני לא יכולה יותר, לי זה נשבר. אני אומרת: למה? אני אעבור ליוון. מה קרה? זה מה שאתם רוצים? זו השותפות שלנו? אתם בעצם מחליטים שאתם לא רוצים אותנו כשותפים שלכם? סבבה, הבנתי, אבל תגידו את זה".
יכול להיות שיש באמת משבר של עובדים זרים ושישראלים לא רוצים לעבוד בתחום ההסעדה – כלומר מאחורי הקלעים שלו, בשטיפת כלים ובניקיון. אני לא מזלזל לרגע במצוקה האותנטית של ברודו. אבל ברודו, כמייצגת תרבות הקולינריה הישראלית החדשה, צריכה להסתכל במראה ולהבין שהיא אחת מיוצרות הגולם שקם לפתע על יוצרו. כשמחיר של ארוחה במסעדה שלה הוא 500 שקל לסועד לפני יין וטיפ, למה שמישהו ירצה לעבוד בניקוי הצלחת של אותו הסועד ב־30 או ב־40 שקל לשעה?
הפערים בין חוץ לפנים פשוט גדולים מדי. והם גדולים מדי כי זה לא נורמלי. לא נורמלי לשלם אלף שקל לזוג על ארוחה, כאמור לפני יין וטיפ. ברודו אמרה באחד הראיונות שהעניקה לרגל פתיחת המסעדה הזאת בשנה שעברה: "בנינו את הארוחה כמו שאנחנו אוהבים לארח אצלנו בבית". מעולה, אני משער שבבית אין לך עובד זר שמנקה את המטבח אחרי הארוחה שהכנת לחברים. למה את מצפה שיעמדו אצלך בתור לעבודה במסעדה שזה הווייב המוצהר שלה? וכמובן, אנחנו מדברים על אלף שקל לזוג לא כולל חניה, שתצטרכו בוודאי לשלם עליה כי ברודו הצהירה כי לא תפתח מסעדות מחוץ לתל־אביב. למה? "כי אוכל טוב באמת יש רק בתל־אביב. אפילו הרצליה זה כבר בעייתי. תל־אביב היא כמו ניו־יורק, בסוף היא המקום שאתה בא אליו כדי לאכול טוב".
ברודו, לפי ערך הוויקיפדיה שלה, גדלה בנתניה. זאת לא הפעם הראשונה שאנשים שמגיעים מסוג של פריפריה מנסים להפוך ליותר תל־אביבים מהתל־אביבים, עד שיוצא להם משפט שמובס בתוצאות האמת. העובדות הן שיש מחוץ לתל־אביב מסעדות מעולות. אבל נכון, הן לא לוקחות אלף שקל לזוג לארוחת טעימות, וכנראה שתהיה לכם חניה בחינם ממש לידן.
ברודו עצמה היא לא העניין אלא רק תסמין, שמגיע לכותרות כי היא מפורסמת. עולם המסעדנות הישראלית איבד מזמן כל פרופורציה, ואחד הסובלים מכך הוא חג הפסח הנהדר. בשר, ירקות, גבינות, ביצים, חלב, תפוחי אדמה – אולי לכל המוצרים הבסיסיים האלה יש שמות אחרים ומונפצים במסעדות יוקרה, אבל בסוף אלה רכיבי המזון שיש גם בפסח. תוסיפו לזה את שברי המצה בקפה, וקיבלתם חג שבקלות יכול להיות טעים יותר מארוחת טעימות באלף שקל לזוג.
