"אין למעשה הבדל מהותי בין הליכוד למפד"ל", נכתב בעיתון "דבר", ערב בחירות 77'. "הרוב ב'חירות' בראשותו של בגין אינם פחות אורתודוקסים מן המפד"ל… מעניין יהיה לראות איך יחיו [שמחה] ארליך, [אריה] דולצ'ין… עם הלאומנות הדתית של בגין, דרוקמן, שמיר… כשעל כולם מרחפת רוחו של הרב קוק הנוכחי ותלמידיו מגוש אמונים, בראשות הרב לוינגר. רק הרב מאיר כהנא יהיה חסר בחינגא זו… המפד"ל… עדיין יכולה להחזיק את המפלגה הגדולה בעניבת־חנק".
לאור דרישת לפיד להדיח את סמוטריץ' ובן גביר מהממשלה כתנאי להצטרפותו, מאמר זה מזכיר כי יחס השמאל למחנה הלאומי לא השתנה. מה שדווקא השתנה במרוצת השנים הוא הנאמנות של המתנחלים לליכוד ולעומד בראשו. בעוד השמאל רואה בכל המחנה הלאומי יריב פוליטי אחד, שלא לומר אויב, הרי בקרב המתנחלים התפתחה פזילה לעבר השמאל, בסגנון "זכרנו את הדגה". יש בין המתנחלים כאלה המלמלים בערגה, כמו עיתונאי "דבר", "חלפו הימים הטובים ההם של קואליציית בן גוריון או אשכול עם משה שפירא…"
תופעה זו נובעת ממסע השטנה המתוזמר נגד בנימין נתניהו, שנמשך כבר שלושים שנה ושלמרבה הצער מפיל ברשתו רבים וטובים. מערכת תקשורתית משומנת זו פעלה נגד מנחם בגין בהיותו חבר אופוזיציה והכפישה אותו ואת כל המחנה הלאומי. לבגין, שעבר את מחנות הריכוז הסובייטים ונרדף על ידי יהודים ואנגלים בימי המנדט הבריטי, כשגזר דין מוות ללא משפט מרחף מעל ראשו, לא נותרו די כוחות לעמוד בפני הרשעות השמאלית. ההשלכות של מסע ההשחרה כנגד בגין, על נפשו ועל עמדותיו, התבטאו בנסיגה מסיני ב־82'.
הנסיגה מסיני לוותה ביצירת ברית אסטרטגית בין מצרים לארה"ב, במקום זו שהייתה למצרים עם בריה"מ. הברית האמריקאית-מצרית טומנת בחובה סכנה גדולה לישראל בדמות נשק מערבי איכותי שבו צבא מצרים מתחמש כל העת. כריית המעברים התת־קרקעיים מתחת תעלת סואץ מלמדת שמטרת התחמשות זו היא מלחמה בישראל, כך ש'הסכם השלום' שעלייו חתם בגין יצר איום חמור על מדינת ישראל.
ראשי הליכוד האחרים, יצחק שמיר ואריאל שרון, זכו גם הם לטיפול מסור מהתקשורת שהניב פרי באושים. שמיר הפסיד את הבחירות ב־92' לרבין, והתוצאה היתה הסכם אוסלו ומרחץ הדמים שנלווה אליו. שרון, מסיבות ידועות, ביצע את מהלך ה"התנתקות" שאת המחיר עליה משלמת המדינה עתה מדי יום.
אל מול שלושת מנהיגים אלה ניצב בגאון בנימין נתניהו, וחרף ההכפשות והרדיפה שהוא ומשפחתו עוברים הוא ממשיך לעמוד על משמר העם והארץ. שמונה שנים של ממשל אמריקאי עויין בראשות אובמה לא הצליחו לגרום לו למסור את ארץ ישראל, או לאפשר הקמת מדינה פלשתינאית.
יש להניח כי נתניהו, כמי שגדל במשפחה רוויזיוניסטית, לקח בחשבון את המחיר שישלם באופן אישי ומשפחתי על עמידתו זו, ועל שליחותו רבת השנים למען מדינת ישראל. רבים מבין עוזריו ויועציו הנאמנים של נתניהו מגיעים מקרב הציונות הדתית. עובדה זו מעלה את הסברה שהוא לא תיאר לעצמו שדווקא מבין שורות תנועה זו, יגיעו גורמים שיישברו במקומו, יזנבו בו ויתמסרו לתעמולה הארסית נגדו, תעמולה הנובעת מהתנגדותו למדינה פלשתינאית.
"עתה אנו עוסקים בשילוב של ציניות עם קיצוניות לאומנית־קיצונית שאינה ניתנת לשליטה ראציונלית" נכתב אז ב"דבר". אם יש בקרב המתנחלים כאלה שנרתעים מתגית הלאומנות שמנסה השמאל להדביק למחנה הלאומי, בסגנון לפיד: "אסור להשאיר את בן גביר וסמוטריץ' בשלטון" – ייתכן שזמנם עבר. את המערכה על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, מול אויבים מבית ומחוץ, ימשיך הדור שלא יכרע ולא ישתחווה בפני השמאל.
