בספרו החדש של מיכה גודמן ״היום השמיני: ישראל שאחרי 7 באוקטובר״, הוא מזהה נכון שמלחמתה של ישראל בחמאס ובחיזבאללה היא למעשה מלחמה מול הציר האיראני-ג׳יהאדיסטי הנתמך בידי רוסיה וסין. עוד הוא מזהה נכון כי ״מול כל אלה, ישראל לא יכולה לעמוד לבדה. החדשות הטובות הן שהיא אינה לבדה. גם ישראל היא חלק מציר״.
ואולם, גודמן נכשל בלזהות נכונה את מכלול מאפייניו של ציר זה. לדבריו, הציר שישראל שותפה לו הוא הציר המערבי, הכולל מדינות לאום אירופיות, מדינות אסייתיות מסוימות, ובראשו ארצות הברית. חיבורה של ישראל לציר זה טמון בערכיה הליברליים, דמוקרטיים והפלורליסטיים של ישראל. גודמן טוען כי ישראל אינה שותפה לאופי של ״השכונה שבה היא נבנית״. היינו, היא ״מדינה דמוקרטית באזור של רודנים, מדינה ליברלית במרחב דחוס בפונדמנטליזם. מדינה משגשגת בסביבה של עוני ובערות״.
את הניגוד העמוק בין האופי של המדינה ובין המיקום שלה, תופסת, לדבריו, המטפורה של ״וילה בג׳ונגל״. לפי גודמן, מטפורה זו מבטא את הפער התרבותי, המשטרי, הערכי והכלכלי בין מדינת ישראל לבין שכנותיה. הפער הזה, הוא סבור, ״הוא אחד מהיתרונות הגדולים וגם אחד מהחסרונות הגדולים של הפרויקט הציוני״.
גודמן צודק בכך שישראל אינה יכולה לעמוד לבדה. הוא גם צודק בכך שאופייה הדמוקרטי של ישראל ומחויבותה לערכים ליברליים ופלורליסטיים, וכן – כיבוד המשפט הבינלאומי והנורמות המקובלות על המדינות המפותחות – מאפשרים לה לזכות לתמיכתן של מדינות מערביות, תמיכה אותה היא חייבת גם ובמיוחד בימים אלה. התמיכה הזו אינה מובנית מאליה. היא מותנית בכך שישראל תוסיף לקיים את הערכים המשותפים ולפעול כנגד מי שחותרים תחתיהם.
אבל גודמן טועה בכך שהוא נצמד לדימוי של ישראל כ״וילה בג׳ונגל״. ישראל אינה וילה, אם בזה אנו מרמזים למקום מוגן ושמור, וסביבתנו איננה ג׳ונגל. אפילו יש מידה רבה של גזענות בדימוי הזה.
סביבתה הקרובה של ישראל אמנם איננה דמוקרטית, אך אנו חולקים ערכים רבים עם המדינות השכנות לנו ועם עמיהן. המחוייבות למסורת, הקשר לדת, מתינות ודרך הפשרה, שאיפה ליציבות, חיבור היסטורי וקרוב לאדמה, שבטיות וקהילתיות אדוקה ועוד – כל אלה הם רק חלק מהערכים המשותפים. כשהלך אברהם אבינו לעולמו בשיבה טובה, כתוב בספר בראשית: ״ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה״. זוהי המסורת שלנו, בני אברהם. השכונה שלנו היא אכן שלנו.
מילה נוספת על מסורתיות: לפני כמה שבועות דיבר שר הפנים משה ארבל בכנס באוניברסיטת תל אביב על מודל המסורתיות בו הוא דבק, וסיפר על סבו, שמעון מכלוף מקרית נורדאו בנתניה, אשר הדבר שהיה לו הכי חשוב היה שכולם ישבו יחד סביב שולחן השבת והחג וכולם יגיעו לארוחה, כל אחד ומנהגיו. ארבל אמר שהמסורתיות מאפשרת ישיבה של כולם סביב השולחן ומתן מקום לכל אחד עם עמדותיו.
תפיסה זו, של הכלה מסורתית משותפת לנו ולשכנינו במזרח התיכון, הירדנים, הסעודים, המצרים, הבחריינים, האמיראתים, העומאנים וגם עמים ומדינות אחרים שמצויים כיום תחת השפעה איראנית, כלבנונים, סורים ועירקים. כמו כן, תפיסה זו משותפת גם לשכנינו הפלסטינים, ועלינו להבטיח את הרחקתם מהשפעה איראנית על ידי חיבורם לציר המתון.
ישראל אינה יכולה ואינה צריכה לעמוד לבדה נגד הפונדמנטליזם האיראני-ג׳יהאדיסטי. הוא זר לתרבות המזרח-תיכונית והוא מאיים עליה ועל המדינות המתונות לא פחות משהוא מאיים עלינו.
לכן, הגיע הזמן להיפטר מהדימוי השגוי והמעוות של וילה בג׳ונגל. הגיע הזמן להחליפו. הגיעה העת להקמת ברית ביטחון אזורית של המתונים במזרח התיכון, שיעמדו יחד באופן תקיף כנגד הג׳יהאדיסטים. ברית כזו היא המפתח לביטחון מדינת ישראל לדורות וליציבות האזור כולו. מעבר להיבטים של שיתוף ההגנה האווירית כפי שראינו לפני שבוע, הברית האזורית צריכה להתעמק ולהתרחב, הן בהיבטים ביטחוניים והן בהיבטים רבים נוספים.
בשבועות האחרונים ישראל איבדה את הלגיטימיות הבינלאומית להמשך הלחימה בעזה, וסומנה על ידי מדינות רבות כמכשול ליציבות האזור. המתקפה של איראן שינתה זאת, ועל ישראל לנצל את ההבנה הרחבה שאיראן היא סוכנת כאוס ומוות, כדי להוביל לשינוי גיאו-פוליטי במזרח התיכון שיחזק את הציר האזורי המתון ויבסס את מקומה בו.
יש כעת אפשרות להגיע להסכמה כוללת בנושאי הליבה: נורמליזציה בין ישראל לסעודיה; שלטון זמני ברצועת עזה שידאג לשיקומה, לדה-רדיקליזציה ולהשארתה מפורזת; תהליך מדיני להבטחת אופק עצמאי ומתון לפלסטינים ויישום החלטה 1701 בלבנון. הסכמה זו תוכל להבטיח את הגשמת מלוא האינטרס הישראלי: שחרור החטופים; חזרה של תושבי הנגב המערבי ותושבי הצפון לבתיהם; שליטה לא ישראלית ברצועת עזה מפורזת ומתונה; חיבור הפלסטינים לציר המתון; והכרעת הרעיון שאפשר להשמיד את מדינת ישראל, שמנחה את תודעת הג׳יהאד.
"ביחד ננצח", משמעו – ביחד עם המתונים ועם הדמוקרטים. ברית ביטחון אזורית עכשיו היא האינטרס הישראלי.
