אנשים לא רבים ממשיכים להאמין בדבקות בתיאוריות שונות, בנות המאה ה־19 בעיקר, שלפיהן העולם נוצר מעצמו, במקרה, ושאין לו בורא. אך רבים מאוד מאמינים וחשים שאף שיש לעולם בורא, אחרי שעברו מאות אלפי שנים או יותר הוא אינו מתערב במתרחש בעולם יום־יום, ומטרתו בבריאת העולם נשגבת מאיתנו ואינה רלוונטית לנו. העולם לדידם פועל על פי כללי ההיסטוריה, שהחשוב בהם הוא כל דאלים גבר. קשה מאוד, הם סבורים, לראות יד א־לוהית מכוונת בניצחונם של קיסרים ושליטים שטבחו ושיעבדו מאות אלפי אנשים תמימים וחלשים במהלך ההיסטוריה. קשה גם לראות יד מכוונת כזו גם בתמורות התרבותיות והחברתיות שהעולם עובר.
קושי זה היה נחלתה גם של היהדות הנאמנה במהלך הדורות. האמונה במלכות ה' ובהנהגתו הגלויה התרכזה בעתיד רחוק של גאולה וימות המשיח, שהתחברו בתודעה עם תחיית המתים ועם מקדש היורד באש מן השמים, דברים בעלי רלוונטיות נמוכה בטווח הנראה לעין. מי שעתיד כזה לא עניין אותו, גם הקב"ה חדל לעניין אותו.
ברכת מלכויות ותקיעת מלכויות בראש השנה באות לומר שמיום שה' ברא את העולם הוא גם מולך בו. הוא המתכנן את מהלכו ומשגיח עליו ברציפות, והוא המציב את המטרה שאליה הוא מצעיד את עולמו, גם אם איננו רואים זאת בקלות בעינינו. יש לקב"ה שותף זוטר אך חשוב, האדם, ועדיין הקב"ה הוא המחזיק את ההגה והוא המנווט לטווח ארוך.
החידוש בתפילת ראש השנה אינו עצם הזכרת בריאת העולם, אלא העיסוק במטרתה: מלכות ה' הנחשפת לעינינו, ומובילה לתכלית של קשר טוב ונכון בין הקב"ה לאדם, ועימו העולם כולו. אין כאן עולמות נפרדים – העולם הקיים, ה'חילוני', ומולו העולם העתידי, ה'דתי', התלוי בניסים בלתי נתפסים. יש כאן עולם אחד, החותר שלב אחרי שלב לגילוי מלכותו יתברך. זוהי גם תמצית אמונתה של הציונות הדתית, העומדת בעימות מול תורת שני העולמות הנפרדים של החילונים מחד גיסא ושל החרדים מאידך גיסא.
בראש השנה אנו מציינים בברכת מלכויות את הופעתו של המלך, הקב"ה, בעולמו. בברכת זיכרונות אנו עוסקים בעיקר בחלקו ובאחריותו של השותף הזוטר, האדם. בברכה זו ה' זוכר את מעשיו של האדם ופוקד אותם במשפטו, החל במעשהו הגדול של אברהם אבינו בעקידת יצחק ועד למעשינו שלנו: 'ובריות בו ייפקדו להזכירם לחיים ולמוות'.
נס הקמת מדינת ישראל אחרי חורבן קהילות אירופה היה אירוע ללא תקדים היסטורי. הוא היווה דחיפה ליכולתנו להכניס לתודעתנו את מלכות ה', החודרת אל תוך מהלך ההיסטוריה ושיש לה מטרה ברורה ובת־השגה. אנו כבני אדם איננו צופים פסיביים אלא שותפים פעילים להשגתה, על כל מלוא האחריות המוטלת עלינו. הקמת המדינה נתנה טעם חדש לברכת מלכויות, המזכירה לנו את מטרת הבריאה, ההנהגה והניווט של המלך הגדול מכולם, הקב"ה. היא נתנה גם טעם חדש לברכת זיכרונות – מסירות נפשו של האדם.
שנות המאה העשרים־ואחת שעברנו נתנו טעם נוסף בברכת מלכויות. ישראל הפכה בהן ממדינת שוליים בקצה הגלובוס למדינה מרכזית, שהיא מושא קנאה למדינות רבות. מדינה שרבים חפצים בקרבתה, ושלא ניתן שלא להתחשב בה. אלה הם ביטויים מובהקים להופעת מלכות ה' שאנו מבקשים בראש השנה. אנו נמצאים בלב התגשמות החזון של נביאי ה', שחזו את האופק שהיה כה רחוק בזמנם: מימוש מלכות ה' במהלך ההיסטוריה עמוסת התמורות.
אין לנו היום נביאים, שיתרגמו לנו את דרך ה' בהנהגת עולמו ובהנהגתו אותנו, ושיפרשו לנו בעיניים נבואיות את האירועים הגדולים העוברים לידינו כמעט מדי יום. חבל! בתפילתי לבניין המקדש אני כוסף לחידוש הנבואה יותר מאשר לחידוש הקורבנות, לפתרון אמיתי לחידות העולות על שולחננו יום־יום בהנהגת ה' אותנו. אך הנבואה עוסקת רבות גם בשותף ובאחריותו, באדם.
הנביא שנראה לי מתאים מכולם לתאר את מצבנו היום הוא עמוס. גם הוא חי בימי גדולתה של ממלכת ישראל, באמצע ימי הבית הראשון. היא הפכה אז ממדינה קטנה למעצמה אזורית, ואנשיה דיברו בביטחון רב על הגאולה הנכספת הקרובה ואולי גם על קץ הימין. יותר מכל נביא אחר, הנביא עמוס לא עשה הנחות לאדם. דבריו חודרים וישירים. הוא מבטל כל אשליה של חסינות וסלחנות מאת ה' לעם הנבחר. הוא מקלף ללא רחמים כל לבוש של ביטחון עצמי, בשל תחושת העוצמה. הכול עלול להתהפך (ואכן כך קרה). הוא תובע מהשלטון ומהעם נטילת אחריות, חשבון עמוק ויסודי, ונכונות לשינוי כבד־משקל של סדר היום של עם זחוח ובטוח בעצמו.
האומנם, גם בכך יש דמיון אלינו? אין נביא שישיב לנו על כך. אך תחושת הזחיחות שהתהפכה על פנינו ביום הכיפורים תשל"ד, ותפילת זיכרונות – 'ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום… ובריות בו ייפקדו', יכולות להזכיר לנו שמעבר לתחושת העוצמה המקננת בנו, מפעפעות כאן שאלות כבדות. מידת יציבותו של נשיא ארה"ב ושל מדיניותו כלפינו וכלפי העולם, הן חידות. תחושת היציבות מוגבלת ומלאת חידות גם בגבולותינו. שאלות אלה נראות תלויות בעיקר במלכות ה', בהנהגתו אותנו ובמידת רחמיו עלינו.
שאלות קשות יותר ביום הדין הקרב הן השאלות על השותף, עלינו. זוהי שאלת יהדותה של המדינה ומידת נאמנותה לברית שה' כרת עימנו, ושאלת יכולתנו להמשיך ולצעוד בשבילי ההיסטוריה כעם אחד עם תרבות דיון נסבלת ולא כשבטים הלוחמים זה בזה, כפי שידעו תולדותינו יותר מפעם אחת. אלו שאלות קיומיות, ויותר מאשר ברחמיו עלינו – הן תלויות בנו ובמידת האחריות שניטול על עצמנו.
ערב יום הדין אינו זמן מתאים להיאנח ולהתלונן על יריבינו מבית ועל מידת אשמתם בסימני השאלה הקיומיים בנושאים הנזכרים. ערב יום הדין הוא זמן לאתגרים חדשים. לשנות סדר יום, ולשים את הכתף תחת האלונקה בשאלות הקיום שאנו כבני אדם אחראים עליהן. זה הזמן לומר גם בשאלת יהדותה של המדינה ובריתה עם הקב"ה, וגם בשאלת חסינותם של התפרים שבין שבטי ישראל השונים – 'אין הדבר תלוי אלא בי'. גילוי מלכות ה' ומידת רחמיו עלינו תלויים גם ברצינות החלטותינו בשאלות התלויות בנו. לא בשמיים אתגרים אלו, ויכול נוכל להם. ראש השנה הוא הזמן הנכון להחליט על כך. 
