בעוד שהלחימה בתוך רצועת עזה דועכת, דווקא בזירה אחרת – בזירת הקמפוסים – היא מתעצמת ומתלהטת ומגיעה לשיאים חסרי תקדים.
בין הקמפוסים יש, כמובן, הבדלים; בעוד שבאוניברסיטאות אמריקניות מסוימות, בעיקר כאלה השייכות למחנה פוליטי מסוים, ניכרת תמיכה בישראל – בחלק מהאוניברסיטאות הביקורת על ישראל מתגברת וב״יחידות סגולה״ ביניהן, היא חצתה את הסף והפכה מביקורת נוקבת לקשה לאנטישמיות אלימה של ממש.
מקום גבוה ברשימה הלא מכובדת הזו תופסת אוניברסיטת קולומביה, האוניברסיטה בה למדתי במשך חמש שנים וממנה יש לי שני תארים. ביום – מוסד אקדמי מכובד, חברה בליגת הקיסוס (Ivy League) ונחשבת אחת מהטובות בעולם, ובלילה – שדה קרב ממנו יצאו תמונות, רק לפני מספר ימים, של סטודנט יהודי שהוכה משום שחבש כיפה בפומבי.
הדבר המפתיע ביותר עבורי הוא לא האלימות או השנאה, אלא שאנחנו ממשיכים להיות מופתעים. כבר לפני שנים חבריי ואני ב״סטודנטים תומכי ישראל״ (SSI) התרענו וצלצלנו בכל פעמוני האזהרה. כשכשבעים מפגינים אנטי-ישראלים זועמים הקיפו אותי בצרחות וחשתי סכנה ממשית, האוניברסיטה אמרה לי לדאוג שאני ״שומרת את המספר של יחידת האבטחה של האוניברסיטה (שהייתה עדה לאירוע) בחיוג המהיר שלי״ וכאשר דיווחנו על התבטאויות אנטישמיות של מרצים קראה להן האוניברסיטה ״חופש אקדמי״.
יתרה מכך, כשהגשנו תלונה בת עשרות עמודים ובה פירטנו את מסכת ההתעללות והאפליה שאנו חווים, היא נשלפה במהרה מהמערכת ובוטלה כלאחר יד. לא אדבר בשם חבריי למאבקים העיקשים, אך אני השתתפתי במהלכים אלה לא מתוך שנאה לאוניברסיטת קולומביה, חלילה, אלא מתוך אהבה אמיתית לאוניברסיטה והרגשה שזכיתי ללמוד במוסד מכובד כזה ומתוך התעקשות בלתי מתפשרת שגם יהודים וישראלים אחרים יוכלו לעשות זאת ללא חשש.
הגענו למצב הנוכחי מכיוון שלמרות הכתובות על הקיר, שבזמני באוניברסיטה כללו צלבי קרס במשרדה של פרופסורית יהודייה, האוניברסיטה לא עשתה מספיק כדי לעצור את זה. הנהלת המוסד ראתה בוויכוח על ישראל נושא פוליטי בלבד וסירבה להאמין לנו כאשר אמרנו שמדובר במקרים רבים באנטישמיות, פשוט כי הדבר לא איים עליה באמת.
עכשיו קולומביה ניצבת בפני בחירה – האם לתפוס את חומרת האירועים ואת התרבות האנטישמית הקיצונית של חלק מהסטודנטים – תרבות שהיא עצמה תרמה לה בשתיקתה – ולמגר אותה, או להמשיך בהכחשה ובתירוצים הקבועים. אם תבחר באפשרות הראשונה, היא יכולה להוות דוגמה ומופת לאוניברסיטאות אחרות וללמדן כיצד להגן על הסטודנטים שלהן ואף לצייר קו ברור בין חופש אקדמי לתעמולה נבזית.
אם תמשיך בדרכה, כלומר תימנע מתגובה נחרצת או תבחר בתגובה לא מספיק ברורה, היא תיזכר לדיראון עולם כמוסד שהעדיף את התקינות הפוליטית על פני הביטחון הפיזי והנפשי של תלמידיו. אין לי ספק שבבוא העת, הדבר גם יוביל לדעיכה ביוקרתו האקדמית של המוסד שנתן לקיצונים לחטוף אותו.
גם לנו, ישראלים ויהודים, יש הרבה מה לעשות, ובמספר מישורים. במיקרו, עלינו להבין שישנם צעירות וצעירים, יהודים ושאינם, שנלחמים – ממש ככה – על שמה של ישראל, על שמנו שלנו, במקומות הללו. הם צריכים תמיכה, אפילו רק הבעת עניין במה שעובר עליהם.
במובן רחב יותר, עלינו לדרוש ממקבלי ההחלטות שלנו להפסיק להתייחס למה שקורה בקמפוסים כאירוע שולי שייגמר בקרוב. בניגוד לאשליותינו, הסטודנטים לא יתמתנו משמעותית כשהם יתבגרו והם – סטודנטים באחת האוניברסיטאות הטובות בעולם – יהיו עוד כמה שנים אלה שמצביעים בקונגרס על חבילות סיוע לישראל ובפגישות ההנהלה של החברות המובילות במשק על החרמת ישראל.
המאבק על ישראל בקמפוסים הוא לא קוריוז, אלא עניין אסטרטגי חשוב ביותר ועל מקבלי ההחלטות להתייחס אליו ככזה. לא ניתן להמשיך לחלק את הטיפול בנושא בין משרד החוץ, למשרד ההסברה, למשרד התפוצות ולמטה ההסברה הלאומי בלי הגדרה ברורה, כמו שלא מחלקים את הלחימה בטרור בין משרד הביטחון למשרד הפנים והמשרד להגנת הסביבה.
ההתעקשות של כל אחד מהגופים לעשות הסברה – כי זה מה שפופולרי – עולה לנו ביוקר. אנחנו מוכרחים להגדיר בפירוש מי עושה מה. על משרד המשפטים לרדוף אחרי הכספים המוזרמים מארגונים וגיוסי תרומות באוניברסיטאות לטרור ואחרי כספים עוינים המטים את תכניות הלימוד באוניברסיטאות; על משרד החוץ להיות זה שמנהל שיח מול פוליטיקאים ונשיאי אוניברסיטאות על הגדרת גבולות השיח הלגיטימי והגנה על סטודנטים יהודים וישראלים וכמובן, על ייצור תכני הסברה. והכי חשוב – על כולם להשאיר את עבודת השטח לסטודנטים שיודעים הכי טוב מה ישכנע את מקביליהם באוניברסיטה.
ניצחון הקיצונים יהיה כאשר סטודנטים יהודים וישראלים מוכשרים יימנעו מללמוד באוניברסיטאות העילית מתוך פחד. עלינו להבהיר לאוניברסיטאות באופן שלא משתמע לשתי פנים – הפורעים הקיצונים צריכים לפחד, לא אנחנו, וזהו תפקידכם להבטיח זאת.
