המאה העשרים ואחת עדה למגפה חדשה בתחום בריאות הנפש, בייחוד אצל צעירים. את התופעה הזו מנתח ספר חדש (באנגלית) של הפסיכולוג ג'ונתן היידט, "דור החרדה" (The Anxious Generation). שיעור הנערים הסובלים מדיכאון בארצות הברית עלה בין השנים 2010-2020 ב-161% (כלומר, שיעורם בסוף העשור הוא יותר מפי שתיים וחצי ממה שהיה בתחילתו). שיעור הנערות הסובלות מדיכאון עלה בתקופה זו ב-145%. שיעור הנערות שהגיעו לחדר מיון בגלל פגיעה עצמית היה ב-2020 כמעט פי שלושה ממה שהיה עשר שנים לפני כן. שיעור ההתאבדות אצל בנות בגיל 10-14 עלה בתקופה זו ב-167%. אצל תלמידי קולג', שיעור הסובלים מחרדה עלה בעשור זה ב-134%.
בני "דור ה-Z" פחות יוצאים מהבית, פחות מבלים, פחות נפגשים עם חברים, פחות מטיילים. רבים מהם מסתגרים בבתיהם, סובלים מחרדה ומדיכאון, פוחדים מהעולם ומנוכרים לו. ג'ונתן היידט קושר את המגפה החמורה הזו בתחום בריאות הנפש בעיקר בשתי תופעות: הרבה פחות חופש ניתן לילדים ולנערים להתנסות בעולם הממשי, במשחקים בחוץ עם חבריהם ובהתנסויות דומות; ומנגד, הם מופקרים לחופש מוחלט בעולם הדיגיטלי והווירטואלי, בעיקר דרך הטלפונים החכמים שלהם.
היידט הוסיף על כך רובד נוסף: הוא טען כי "הדרך הטובה ביותר לתאר מה שקורה לנו כרוכה במילה שלעתים נדירות משתמשים בה במדעי החברה: רוחניות. החיים תלויי-הטלפון מביאים לשקיעה רוחנית, לא רק במתבגרים, אלא בכולנו". אין פלא, לאור זאת, שבין בוגרי מערכת החינוך האמריקנית שיעורם של אלו החשים שאין משמעות לחייהם עלה פי שניים בעשור השני של המאה ה-21.
מלבד כל הבעיות הללו, ישנה גם בדידות פשוטה. מחקר שנערך ב-2010 גילה ש-35% מהמבוגרים האמריקנים (מגיל 45 ומעלה) סובלים מבדידות, בהשוואה ל-20% שסבלו מבדידות עשור אחד לפני כן. ב-2021 אמרו 28% מהגברים הצעירים באמריקה שבחצי השנה האחרונה לא דיברו אפילו עם אדם אחד על עניין אישי חשוב.
קראתי את כל זה, וחשבתי עד כמה המצב שונה בישראל. יש אתגרים דומים ויש תופעות משותפות, אך נדמה לי שהתמונה הכוללת שונה בתכלית, והרבה יותר אופטימית. בספרי "מתקרבים ורבים" הרחבתי על האיכויות הללו של החברה הישראלית, אך אולי מבט מרחוק ישכנע יותר. דן סינור ושאול זינגר, מחברי הספר "אומת הסטארט-אפ", פרסמו באחרונה עוד ספר (באנגלית) על ישראל, "הגניוס הישראלי" (The Genius of Israel). כך הם כתבו שם: "לישראל כחברה יש מערכת חיסונית בריאה יותר, היוצרת הבדלים ניכרים באושר, באופטימיות, בתחושת השייכות ובאמונה בעתיד. אפילו התלונות של הישראלים על התפוררות הסולידריות הן ראיה שיש סולידריות בסיסית שעלולה להתפורר, ושהאמונה באידיאל חיה וקיימת. כשהישראלים מבקרים את עצמם על שאינם עומדים באידיאל הזה, הם מודדים את עצמם יחסית לרף גבוה במונחים מוחלטים. הם אינם יודעים עד כמה מצבם טוב בהשוואה לאומות מודרניות ועשירות אחרות". העובדה היא אכן שישראל נמצאת במקום החמישי במדד האושר העולמי – הרבה מעבר לארצות הברית ולרוב מדינות המערב.
כשאני מנסה לחשוב על הסיבות להבדל הזה, נקודת המוצא שלי היא הפסח הישראלי. מחקר של שמואל רוזנר וקמיל פוקס הראה ש-97% מהיהודים בישראל חוגגים את ליל הסדר, ושרובם המכריע קוראים את כל ההגדה. מחקר של מכון PEW שאל שאלה ספציפית יותר, והעלה ש-93% מהיהודים בישראל חגגו את ליל הסדר בשנה החולפת. זהו שיעור מדהים, והוא מלמד אותנו שהחברה הישראלית שונה מאוד ממה שמקובל אצלנו לחשוב עליה.
ליל הסדר מְמַצֵה, כמו בעדשה מרכזת, היבטים חיוביים של החברה הישראלית, שהופכים אותה מיוחדת במינה, חריגה מאוד בעולם המערבי. ליל הסדר הוא אירוע משפחתי מאוד, לאומי מאוד, מסורתי מאוד. בעולם שמתמכר לווירטואלי, ליל הסדר מאלץ אותנו להוריד עיניים מהמסכים. בעולם של בדידות, ליל הסדר מחזיר אותנו אל המשפחה. זהו אירוע שמעניק משמעות, שנוסך הקשר ערכי בהתכנסות המשפחתית ובזהות הלאומית. בעולם שבו המשמעות הזו הולכת ומתרופפת, היהודים בישראל מתכנסים סביב מצה ומרור למעמד שנתי של התחדשות ערכית, שבו הם מצדיעים למסורתם העתיקה וקוראים בהגדה על יום ההולדת של עמם. גם בשאר ימות השנה החיים בישראל והתודעה הישראלית שונים מאוד מהחיים ומהתודעה ביתר מדינות המערב, אך פסח מחדד זאת באופן שאי אפשר להתעלם ממנו. מי שינסה לנתח באופן מעמיק ומקיף את הייחוד של החברה הישראלית, לא יוכל לפסוח על החג הזה.
ליל הסדר הוא אירוע מכונן של החיים היהודיים בישראל; הוא משקף את המיוחד בחיינו המשותפים וגם מתסיס אותם. העובדה שכמעט כל היהודים בישראל בוחרים לחגוג אותו יכולה ללמד אותנו הרבה על כל מה שטוב בחיינו כאן.
