המתקפה האיראנית הגדולה שחווינו ב-14.4 הובילה לרגע נדיר של התגייסות מערבית (וערבית) לצד ישראל. דומה כי העולם כולו יצא מגדרו באותו לילה היסטורי כדי להתייצב, לכל הפחות באותם רגעים, לצידה של ישראל, כשהשיא היה הצטרפות צבאית ממש להפלת חלק ניכר ממאות החימושים השונים ששוגרו מאיראן לעבר ישראל.
זווית ראיה צינית יכולה לטעון שככה המערב אוהב את ישראל, מותקפת, ושרק כשהעולם רואה את מדינת היהודים בצד הקורבן היא ראויה לקבל את האמפתיה מצדו. אין טעם להכחיש, יש בזווית הזאת צד של אמת – ולראיה, היציאה של ארצות הברית מגדרה, עוד באותו הלילה, על מנת להבטיח שישראל לא תגיב כלפי איראן, בטח לא תגובה חריפה. אולם בתמיכה שחווינו ישנו גם צד נוסף, חשוב מאוד – במערב נזכרו, ולו לזמן קצר, מה המקום האמיתי של ישראל במזרח התיכון ובמאבק המתרחש בו.
אחרי הזוועות שביצע חמאס בשמיני עצרת, זכתה ישראל לתמיכה עולמית עצומה. במחיר דמים כבד קנתה ישראל לגיטימציה בין לאומית לביצוע פעולה צבאית נרחבת בעזה. חצי שנה מאוחר יותר, ומאותה לגיטימציה לא נשאר הרבה. כבר מספר חודשים שישראל לא מעזה, תחת לחץ בין לאומי, להמשיך את ההתקדמות הקרקעית ברצועה, בעודה מכניסה כמויות עצומות של אספקה פנימה שמחזקות את כוח העמידה העזתי, ואפילו פעולות אלו לא מנעו החלטה שערורייתית במועצת הביטחון – שארה"ב בחרה שלא למנוע – הקוראת להפסקת אש מיידית אף ללא תלות בהחזרת החטופים.
כיצד התדרדרה ישראל תוך מספר חודשים לחוסר לגיטימציה להגיב לאחת ממתקפות הטרור האיומות בהיסטוריה? האם אלו בעיות הסברה? צביעות עולמית שנגועה באנטישמיות? ממשלה שלעולם קשה לעכל? נראה שהכול נכון, אבל הסיבה הבסיסית אחרת – בערכים המערביים של במאה ה-21 אין לישראל יכולת לנצח את הנראטיב היסודי הפלסטיני. הפלסטינים חלשים, ישראל חזקה. הפלסטינים עניים, ישראל עשירה. הפלסטינים ממערב לירדן הם מיעוט, היהודים הם רוב. כשאלו נתוני הבסיס של הסכסוך, אנו מתחילים כל ויכוח בנחיתות מובנית וקשה. בתחרות המסכנוּת, שהפכה להיות התחרות היחידה שחשובה בעיני יותר מדי אנשים, ישראל יכולה רק להפסיד לפלסטינים.
מה נשתנה? איך הגלגל חזר, ופתאום לעולם הרבה פחות אכפת מהפלסטינים, כולל הצהרות של בלינקן שמאשימות את חמאס בלבד בסיכול הפסקת אש, ואישור שבשתיקה (ברמה הפומבית) להמשיך לרפיח? התקיפה האיראנית הזכירה לעולם המערבי כולו מה המאבק האמיתי. בראייה אזורית, ישראל היא לא מדינה מדכאת שנלחמת בעם הפלסטיני האומלל בשולי המזרח התיכון, אלא המוצב המערבי החשוב ביותר מול איראן, תיאוקרטיה שיעית פנאטית שמערערת את המזרח התיכון, וחמאס הוא לא כוח עזתי מבודד שמנהל מאבק חסר הקשר מול ישראל, אלא חלק מהאסטרטגיה הכללית שלה.
להזכיר לעולם את המהלך הגדול
מניסיוננו, התמיכה שישראל תקבל גם מהמתקפה האחרונה היא מוגבלת בזמן. מהר מאוד העולם יחזור להרגליו הרעים, בסיוע המומחיות הפלסטינים להתמסכנות ולקבלת תשומת לב, וישוב ללחוץ על ישראל, ועליה בלבד, להפסיק להגן על עצמה. האינטרס של הפלסטינים הוא להפוך את המאבק למקומי, והאינטרס שלנו הוא להפוך אותו לאזורי. כיצד נרחיב את נקודת המבט כך שישראל תשתלב בסיפור גדול יותר? ובכן, בהפניית המבט העולמי מהסיפור המקומי שלנו לסיפור הגדול של מאבק הדמוקרטיות בעריצות.
המאבק הישראלי באיראנים הוא חלק ממאבק רחב יותר. העולם האמריקאי החד קוטבי של אחרי נפילת ברית המועצות, משתנה מול עיננו לעולם רב קוטבי, שבו שלוש מעצמות דיקטטוריות המגבות זו את זו באופן כלכלי, צבאי ודיפלומטי כחלק ממגמה משותפת לשבור את ההגמוניה הבין לאומית המערבית – סין, רוסיה ואיראן. מול כל אחת מהמדינות האלו, מדינה דמוקרטית אחת עומדת בחזית, מרכזת אליה את מירב המאמצים של אותן מעצמות רשע, ותקועה כמו עצם בגרונן – טאיוואן, אוקראינה וישראל, כאשר שתי האחרונות מצויות כרגע בעימות פעיל. האינטרס הישראלי הוא להיות מזוהה עם המאבק הגלובלי, בין המערב הדמוקרטי לבין המעצמות הקוראות עליו תיגר, ואינטרס זה יוכל להיות ממומש רק כשישראל בעצמה תפסיק לחשוב על עצמה במונחי מאבק מקומי בלבד.
במשך יותר משנתיים ישראל מסרבת להתייצב הצהרתית מאחורי אוקראינה, מדינה דמוקרטית המתמודדת מול פלישה רוסית, על מנת שלא להרגיז את הדוב הרוסי ולפגוע באופן חמור ביחסים בין המדינות, מה שעלול לפגוע באינטרס הישראלי. הרוסים, מצדם, אינם מתרשמים; הם מתייצבים באופן חד משמעי מאחורי אויבי ישראל בכל החזיתות הרלוונטיות, מזמינים את ראשי חמאס ואיראן לפגישות רמות דרג במוסקבה ופועלים דיפלומטית נגד ישראל. במקביל, אוקראינה מחפשת את קרבתה של ישראל מהיום שבו החלה המלחמה שלה ברוסיה, וקיבלה משלושת ראשי הממשלה שהיו בתקופת המלחמה (שלה) כתף קרה, כשהשיא – דחיית ההצעה של זלנסקי לבקר בישראל בתחילת המלחמה שלנו פה.
אי ההזדהות הישראלית עם אוקראינה היא קודם כול איוולת מוסרית, ובתקופה שבה ישראל זקוקה לכל קמצוץ לגיטימציה בין לאומית, ודורשת אמירה מוסרית של העולם לטובתה, היא גם איוולת הסברתית ודיפלומטית. על ישראל לתפוס את מקומה באופן מוצהר וברור, באומץ, כמדינת חזית של המערב אל מול ציר הדיקטטורות שנאבקות בו, ולשתף פעולה עם המדינה הנוספת הנמצאת בחזית זו ונלחמת בימים אלו על חייה, ולו באופן הצהרתי (אך חד משמעי) – לפחות בשלב הזה, שבו יכולת חלוקת משאבי הקשב שלנו מוגבלת. אם נמשיך לשחק את המשחק הקטן של המלחמה מול אויבינו המיידיים, נחזור שוב ושוב לנקודה שבה אנו נראים למערב כמו הבריון השכונתי שמציק לחלשים ממנו.
אינטרס העל של ישראל הוא להבהיר לעולם את מקומה על המפה – כלי חשוב במשחק הגדול העולמי שמתרקם מול עינינו, מאבק שיתרחש בין אם נכיר בכך ובין אם לאו. השאלה היחידה היא אם נמשיך להיגרר ולפחד מלהתייצב בעמדה מוסרית, או שנהיה מוכנים לקבל את המקום שהועיד לנו הגורל בסדר העולם המתרקם בראש מורם, באומץ, באופן שיזכיר לעולם כולו שישראל היא החזית הראשונה של הדמוקרטיה באזור עוין, כחלק ממערך של מוצבי ספר דמוקרטים עצמאיים ונחושים הנאבקים בדיקטטורה. הזמן לעשות את זה היה לפני יותר משנתיים. התגובה העולמית למתקפה האיראנית מוכיחה שעוד לא מאוחר. על ישראל לעשות את הצעד המוסרי והנכון, ולהתייצב מאחורי אוקראינה, כפי שזו התייצבה מאחורי ישראל, ועליה לעשות את הצעד הזה עכשיו.
