זה כמו הרגע הזה בהפגנת החטופים, בתיה אומרת. אתה זוכר את הרגע הזה? ואני זוכר. ודאי שאני זוכר. לא היה לי קל בהפגנה של משפחות החטופים. קודם כול כי חשתי בה זרות. הפגנות, בפרט בירושלים, הן כמעט תמיד גם קצת פגישת מחזור. אבל הפעם, למרות שהיו אלפים בכיכר, התקשיתי למצוא מניין להתפלל מנחה. כשסוף־סוף זיהיתי מרחוק לפניי כיפה סרוגה התברר שהיא שייכת לגלעד קריב; והאישה היחידה שהכירה אותי קראה לי אברהם אליצור. כשביקשו לעמוד דקה דומייה, באמת הייתה דקה של דומייה, ורק הילדים שלי הפריעו. כך שמלכתחילה לא הרגשתי נוח. אבל בעיקר היה קשה לבחור כל פעם לאילו קריאות להצטרף ולאילו לא. "את כולם – עכשיו" זה מעולה. אבל מה עם הקריאה "יש עסקה על השולחן"? איך אני אמור לדעת אם יש אכן עסקה כזאת ומה אני חושב עליה? ומה קורה כשהקריאות "עסקה עכשיו" ו"רפיח עכשיו" סותרות זו את זו, ולא ברור איך כל אחת מהן עומדת מול "בחירות עכשיו"?
ואז עלתה על הבימה שורת נשים, אחיות ואמהות וחברות של חטופות, כשהן לבושות בבגדים שלבשו הנשים שנחטפו ביום שמחת תורה, כשפיותיהן חסומים בנייר דבק. הן התייצבו זו לצד זו, אחת־אחת, כשעל המסך דברי הסבר ותמונות מזמן החטיפה. ואז ברגע אחד הסירו את נייר הדבק, ופרצו בצעקה, ויחד איתן כולנו, הכיכר כולה, זעקנו בקול רם, עד צרידות, זעקה גדולה ומרה.
אני לא יודע איך מתקדמים מכאן הלאה. מה צריך להיות המסר. שצריך להרים את הראש ולצלול אל תוך רפיח? שצריך להתייצב בלי לזוז ולצפות לישועת השם?
היה הרבה יותר קל בלילה של יציאת מצרים. גם יציאת מצרים לא הייתה פיקניק, אבל היעד לפחות היה ברור: החוצה. לא כמו הרגע הזה כשחונים אל מול הים, וכל האפשרויות גרועות. לא סתם גרועות, כולן בלתי אפשריות. "בארבע כתות עמדו ישראל על הים: אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן". איזה הצעות הזויות. כל אחת ואחת מהן. כמו הספרים ההם משנות ה־90, בסדרת "צמרמורת", שהקורא היה צריך לבחור אם הוא פונה שמאלה או ימינה, ולהמשיך את הקריאה כל פעם בעמוד אחר, לפי ההוראות, אבל איך שלא יהיה תמיד בסוף זה נגמר בסוג כלשהו של מוות אכזרי. ועל אף שאין שום אפשרות טובה, אולי דווקא משום כך, ארבע הכתות צווחות. כל הרעיונות שלהן גרועים, ועדיין הן צווחות. ככל שהרעיונות גרועים יותר הן צווחות חזק יותר: "לים עכשיו", "מלחמה עכשיו", "מצרים עכשיו". ומשה עומד מול כל הבלגן הזה, וגם הוא צועק.
בנקודה הזאת אני נתקע. אני מסביר לבתיה, מיואש. אני לא יודע איך מתקדמים מכאן הלאה. מה צריך להיות המסר. שצריך להרים את הראש ולצלול אל תוך רפיח? שצריך להתייצב בלי לזוז ולצפות לישועת השם? שכל מה שנותר לנו זה רק להתפלל?
כשהעברתי שיעור על הסיפור הזה היום לפני שנה, היה נפלא. זה עבר נהדר כשקריעת הים הייתה משל לחינוך ילדים, לפרנסה או לזוגיות. ואפשר היה לדבר על אמונה וביטחון ועל ערך התפילה. אבל מה עושים כשהסיפור הופך להיות פשט? בכלל, בחודשים האחרונים הכול פה כל כך פשט. יש לי במדף ספרים שלמים שדורשים מיהו המן או עמלק שבלב שמולו אנחנו נלחמים, אבל בפורים הזה אפילו לא פתחתי אותם. כי אין בהם תשובה לשאלה מה עושים עם רשעים אמיתיים שרוצים להרוג ממש ולהשמיד ממש ולאבד ממש. ועם נשים וגברים אמיתיים שעוברים ברגע זה עינויים אמיתיים. שום דבר לא הכין אותי לזה. על זה אין לי מה לומר.
גם לי לא, בתיה אומרת, אבל אולי בדיוק את זה אתה יכול לכתוב. ותכתוב גם עוד דבר אחד, היא מוסיפה, שגם כשאנחנו לא יודעים, ואנחנו רק עומדים וצועקים, לפחות שלא נצעק אחד על השני, אלא נצעק אחד עם השני.
