החירות היהודית נכונה יותר כי היא לא החופש ממחויבות

נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר הכריז בנאום על מצב האומה ב־1957: "חירות היא הזדמנות למשמעת עצמית". אייזנהאואר עצמו ידע היטב מהי משמעת עצמית כזו. בסוף מלחמת העולם השנייה הוא נהג לעשן ארבע חפיסות סיגריות ביום, ואז נגמל – בבת אחת. כששאלו אותו איך עשה זאת, השיב: "פשוט נתתי לעצמי הוראה". בילדותו, אגב, נהגה אמו לחזור ולשנן באוזניו את הפסוק: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז).

פסח הוא חג החירות, והוא ההזדמנות לומר משהו על טיבה של החירות היהודית. סול רות' אמר שביהדות "חירות" אינה הזכות לעשות מה שאני רוצה, אלא היכולת לעשות מה שאני חייב. פסח מייצג חירות ממשית משעבוד מצרים, אך באותה מידה גם את הבחירה להתמסר לעבודת הא־לוהים. לכן ההלל שאנו אומרים בליל הסדר פותח במילים: "הַלְלוּ יָ־הּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'" (תהילים קיג) – וזהו שיר החירות שלנו.

היהדות רואה בחירוּת ערך שתמיד הולך יד ביד עם ערכים אחרים. חירות היא תמיד "חירות ו…". החירות לבדה היא כמו מחיאת כף עם יד אחת. בשביל צמיחה אישית אין די בחירוּת; צריך חירות וצלם א־לוהים. למען שגשוג קהילתי אין די בחירות; הקהילה צריכה חירות ואחווה. כדי להשיג עצמאות לאומית אמיתית אין די בחירות; לשם כך אנו צריכים חירות וייעוד.

בליל הסדר אנחנו שותים ארבע כוסות – "דרך חירות" (פסחים קט), ומקיימים את מצוות הערב בהסבה על צד שמאל, "כדרך בני חורין" (רש"י שם). הביטוי "דרך חירות" נראה כאוקסימורון, כביטוי שיש בו סתירה פנימית: הרי בימינו בדרך כלל מבינים שחירות היא דווקא מצב שבו לא מתווים לי שום דרך, ואני יכול לבחור הכול, לגמרי לבדי. איזו מין חירות היא, כאשר אומרים לי מהי דרך החירות? יתר על כן: איזו מין חירות היא, כאשר אני צריך לחגוג אותה באופן שכבר אינו מאפיין את מנהג האצילים בני ימינו? הרי מחוץ למסורת היהודית של ליל הסדר, ארבע כוסות והסבה כבר אינן מסמלות דבר. הסמליות הזו קיימת רק בתוך המארג היהודי המסורתי של ליל פסח.

הביטוי "דרך חירות" הוא דרך אחרת לנסח גוון נוסף של "חירות ו": חירות ומסורת. לחירות יש משמעות כאשר היא משתלבת בתודעת שייכות עמוקה. בניגוד לערכים אחרים, החירות היא רק מסגרת. באופן בסיסי היא מנוסחת על דרך השלילה. היא אומרת שלא יכפו עלינו, שלא יקבעו בשבילנו, שלא יכריחו אותנו; היא לא אומרת מה כן נבחר ומה כן נעשה. "דרך חירות" היא החופש המוצא את איזונו בתודעה לאומית, בשייכות נצחית, במסורת הדורות.

בכל שנה אני נפעם מהפסח הישראלי. מהעובדה המפתיעה שהחג הזה, עם הפירוש המאוד לא עכשווי שלו לערך החירות, הוא חג מאוד פופולרי

זה נכון בנוגע לחופש בכל תחום. הסופרת הבריטית הפמיניסטית לואיז פרי כתבה ספר חשוב כנגד מה שמכונה "מהפכת השחרור המיני". האם החופש לקיים יחסים אינטימיים בלי מחויבות כלשהי אכן הפך גברים ונשים למאושרים יותר? פרי התמקדה בצד הנשי, וטענה שהתשובה שלילית בהחלט. היא מספרת על לאה פסלר, סטודנטית בקולג' מידלברי, שערכה במסגרת לימודיה מחקר על החוויות הזוגיות של חברותיה הסטודנטיות. כאשר שאלה את המרואיינות האם הן מעדיפות מערכת יחסים זוגית שיש בה מחויבות ויציבות, 100 אחוז מהמרואיינות השיבו בחיוב. כאשר שאלה את הסטודנטיות שמקיימות כעת מערכת יחסים זוגית חופשית ובלתי מחייבת האם הן מרוצות מהמצב, רק שמונה אחוזים השיבו שכן.

מן הזווית היהודית, הבחירה לכלול בתנ"ך את שיר השירים היא אמירת הן לאינטימיות גופנית בין איש ואישה. שיר השירים, שאנו קוראים השבת בבתי הכנסת, הוא אומנם משל, אך אבותינו לא היו משתמשים במשל שאינו ראוי כדי לתאר חוויות רוחניות. הבחירה להשתמש דווקא במשל כזה שוזרת את האינטימיות הרוחנית בערכים של קדושה וטהרה. כמו כל חופש, גם חופש מיני בלתי מוגבל הוא הרסני – לנשים וגם לגברים – ולכן צריך לרסן אותו בעזרת ערכים מחייבים אחרים.

בכל שנה אני נפעם מהפסח הישראלי. העובדה המפתיעה היא שהחג הזה, עם הפירוש המאוד לא עכשווי שלו לערך החירות, הוא חג מאוד פופולרי. הישראלים מאוד אוהבים חירות; אך מתברר שהם אוהבים אותה כחלק מתפריט רוחני עשיר יותר. הם רוצים לשבת בליל הסדר סביב שולחן משפחתי, עם קרובים שהם לא בחרו, בתאריך שנכפה עליהם, כשהם קוראים ביחד את ההגדה, שנוסחה לפני אלפי שנים. הישראלים רוצים חירות, אך לא חירות יתומה, אלא "חירות ו"; הם רוצים את "דרך החירות".