במרחק יריקה ממוקדי התיירות והעסקים של סן־פרנסיסקו נמצאת שכונת טנדרלוין – רובע הממוקם במרכז הפועם של העיר אך נראה כאילו יצא מסרט בלהות. אתם תבינו שמשהו לא כשורה כשהאוברים שתזמינו יבטלו את הנסיעות בזה אחר זה. הומלסים, נרקומנים, ריחות של שתן וצואה, מזרקים בכל פינה ואוהלים על המדרכות הם חלק מהנוף הטבעי של המקום.
אל הרובע הזה מגיע כל מי שנפלט מהחברה, והוא מתנהל במתכונת של מערב פרוע. עסקאות סמים, תגרות, הרס וגנבה – שום עבירה לא נאכפת, אך אם מישהו מדיירי השכונה יעז לישון על ספסל ברחובות הנורמטיביים הסמוכים, מיד תגיע ניידת ותעלים אותו.
שם, בקרקעית הרפש האורבנית, מתגלמת התפיסה האמריקנית בטהרתה: כל אדם לעצמו ועליו לקחת אחריות על חייו. זאת אחריות האזרח לדאוג לביטחונו, להשכלתו, לבריאותו, ולפרנסתו. אם יעשה כן – יוכל לחיות חיים מתגמלים מאוד, אך אם יחליט לא לעשות כן, ממולו ניצבת השכונה המגלמת את גורלו העתידי. נדמה שהאמריקנים בכוונה משאירים את השכונות הללו כעדות חיה. אם תבחרו להסיר אחריות, אומרת אמריקה לאזרחיה, גם אנחנו נסיר אחריות מכם ונפקיר אתכם לסבך הג'ונגל של טנדרלוין.
תפיסת האחריות היהודית, לעומת האמריקנית, נשענת על יסודות של כל דכפין. מרגע שיהודי עומד על דעתו מלמדים אותו שאין דבר כזה לשבת ולחגוג בלי להזמין את העני והאביון. אין פורים ללא מתנות לאביונים, אין חגי תשרי בלי צדקה שתציל ממוות, אין הכנות לפסח בלי קמחא דפסחא. אפילו המצה, המוטיב המרכזי של החג, נקראת לחם עוני.
אבל כמה ימים אחרי החג הזה, שכולו מוקדש לחסד ולראיית האביון, מגיעים שלושה מועדים שמקדשים את חוסר התלות: יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, שלימדו אותנו שבלי צבא עצמאי ומדינה ריבונית פשוט לא נהיה כאן.
כמעט חצי מיליון כלי רכב ישראליים רשומים כבעלי תו נכה. כל מכונית שמינית בישראל נהנית מהפריווילגיות של התו הזה. גם לכם זה נשמע קצת יותר מדי? לא במקרה
המודל הכלכלי הישראלי כמו נע בין שני הקצוות הללו. ישראל מאמינה בקפיטליזם, אך היא לא לגמרי נפרדה מהעקרונות הסוציאליסטיים שעיצבו אותה בראשית דרכה. הקפיטליזם הישראלי הוא מהרכים שקיימים בעולם, והוא מתקיים לצד מערכת בריאות ורווחה ציבורית, מתוך אמונה שמדינה צריכה לספק לאנשי הקצה שלה רשת ביטחון שלא תהפוך אותם לעניים בקרן הרחוב. לכאורה המודל מצליח: בישראל יש מעט מאוד דרי רחוב ביחס למדינות העולם, ולמעט אולי דרום תל־אביב, שסובלת מבעיית מהגרים קשה, המצב בשכונות המצוקה הקשות ביותר בארץ לא מתקרב לקטסטרופת טנדרלוין.
ובכל זאת, בשנים האחרונות מתקיים עיוות של הצדק החברתי הזה. יותר ויותר אוכלוסיות מנצלות את הרשת הזאת כתפיסת עולם. יותר מדי אנשים שהיו יכולים לקיים את עצמם בכבוד בוחרים להישען על קצבאות הביטוח הלאומי או לנצל פרצות בחוק כדי להסיר אחריות מעצמם וליפול על כתפי משלמי המיסים. הם קיימים, אגב, בכל אחד מהמגזרים.
קחו לדוגמה את התעלומה הישראלית המובהקת: כמעט חצי מיליון כלי רכב ישראליים רשומים כבעלי תו נכה. כל מכונית שמינית בישראל נהנית מהפריווילגיות של התו הזה. גם לכם זה נשמע קצת יותר מדי? לא במקרה. בישראל יש קבלנים שהתמחותם העיקרית היא השגת תווים כאלה גם למי שממש לא ראוי להם.
לא מזמן יצא לי לשבת במסעדה ירושלמית. ראיתי שם שלושה צעירים מרימים כוסית לכבוד "יום הקצבאות". לקח לי זמן להבין שהם מתכוונים ליום בחודש שבו נכנסות לחשבון קצבאות הביטוח הלאומי. אוכל מכל טוב זרם לשולחן, ואלכוהול כיד המלך. הם הניפו את הצ'ייסר ואחד מהם קרא "תודה לביטוח לאומי שהביאנו עד הלום", לקול צחוקם של חבריו.
לאט ובהדרגה המדינה שלנו מתמלאת באנשים שמשאלתם הבלעדית היא הסרת אחריות. מי משלם בסוף את המחיר? אלו שראויים לתמיכה הזאת באמת. סיעודיים, ניצולי שואה, לוחמים שסובלים מפוסט־טראומה – רבים מהם נאלצים לשלם את מחיר החשדנות ועוברים חקירות צולבות מצד המוסדות שכל כך התרגלו שמרמים אותם.
רוב המאבקים החברתיים שחוצים אותנו, רוב התסכול המצטבר והאנרגיות המתפרצות, נשענים בסוף על תביעה אחת: בקשתם של מי שלוקחים אחריות שיעזרו להם לסחוב את הקיטבג. התחושה המתגברת היא שמתחילים להיות פה בארץ יותר נתמכים מתומכים, יותר נעזרים מעוזרים. "קחו קצת מהמשקל", הם מתחננים, "איננו יכולים עוד".
