תשמעו סיפור, יש לי שכן שהוא בן אדם מגעיל, אני יודע אני יודע, רבי נחמן לימד אותנו שגם ברשעים הכי גמורים יש נקודה טובה, וגם בשכן שלי יש נקודה טובה! בטח, אין לי ספק בכך בכלל. אבל מעבר לנקודה הטובה הזאת, יש לו עוד כמה נקודות רעות מאוד חחחחח, ורובן ככולן קשורות לטנדר הענק והלבן שלו, ולגסות שבה הטנדר ובעליו מתנהלים בעולם.
אני לא רוצה לבזבז על האיש הזה יותר מדי מילים. אבל כן אגיד שמחוץ לבניין שלי יש מין כביש קטן, ללא מוצא, ובכביש הזה יש כמה חניות, והשכן שלי, עם הטנדר שלו, ת־מיד חונה שם בצורה מגעילה. לפעמים הוא תוקע את הטנדר באמצע הכביש. וחוסם איזה ארבע חניות. לפעמים הוא תוקע את הטנדר בצורה שבה אפשר לעבור, אבל בקושי גדול. כלומר, הוא לא תופס חניה, אבל הוא כן הופך את ההגעה אליה לכמעט בלתי אפשרית. לפעמים הוא חוסם רכב אחר. בלי להשאיר מספר טלפון. ואז אנשים צופרים שעות עד שהוא יורד ומגיע ואומר, "נו בסדר, כמה דקות, מה קרה". ובתקופה האחרונה הוא גם התחיל לכסח פה עמודים.
כלומר, יש ברחוב שלנו מין עמודים נמוכים ונחמדים. כדי לוודא שהכניסות לבניינים תהיינה ריקות ופנויות. והבחור עם הטנדר מקפיד לדרוס את העמודים עם הטנדר שלו, ולעקור אותם מהמדרכה. וככה הוא יכול לחנות איפה שבא לו. אתם בטח חושבים שאני מגזים אבל אני לא מגזים. ויש לי תמונות של כל הדברים האלה שהוא עושה. איזה איש מגעיל הוא אתם לא מבינים.
והדבר הכי עצוב בחוויה שלי מול השכן שלי הוא שאין לי באמת מה לעשות איתו. הוא לא בן אדם שאפשר לדבר איתו. כבר ניגשתי אליו, ביחד עם חיה המתוקה, וביקשתי ממנו בנימוס להתחשב בשכנים ברחוב. והוא אמר לי "בסדר בסדר" בזלזול. ואני רואה גם איך הוא צועק על שכנים אחרים. הוא גס רוח. הוא לא בנאדם שיתחשב באחרים. הוא בן אדם כוחני. והוא יתקע את הטנדר איפה שבא לו. ושכולם יקפצו לו. אין מה לעשות. יש בעולם גם אנשים מגעילים.
בימים האחרונים אני קורא את ספרו החדש של מיכה גודמן, "היום השמיני". וכמו בספרים הקודמים שלו, גם הספר הזה מנסה ומצליח לעשות קצת סדר במציאות השבורה. אבל הסדר שהספר מציע מחזיק בתוכו איזו הכחשה והדחקה. כלומר, הוא ספר בריא. הוא לא צולל פנימה, נמוך־נמוך, למקום העצוב שאליו הגענו כישראלים וכיהודים. ואני חושב שכדי שנצליח לצאת מהמשבר הזה, אנחנו צריכים גם להישיר מבט אל הבזוּת הישראלית. אל המקום הדווקאי והעקשני והמבאס שאליו הגענו.
מה שכן, גודמן מתאר בספר את האחדות הישראלית כצורך קיומי ממשי. כלומר, "יחד ננצח" זו לא רק סיסמה נחמדה כזאת שתולים על פיצוציות. על פי גודמן, ואני מסכים איתו בכל מילה, אם לא נהיה מאוחדים – נחדל להתקיים. אם לא נהיה מאוחדים, האויבים שלנו יתקפו אותנו וישרפו אותנו חיים. הם כבר עשו זאת פעם אחת. ואין שום סיבה שהם לא יעשו את זה שוב. זה ככה פשוט.
אבל בניגוד למיכה גודמן החכם והטוב, שקורא למתינות ועדינות, שמאמין ביכולת של הישראלית להשתקם מהמשבר הזה. אני חושב שהגיע הזמן להוריד את הכפפות מהידיים. יש אנשים שמפרקים את היחד הישראלי בשיטתיות. יש אנשים שגוררים אותנו למלחמה פנימית. יש מכונות משומנות של רעל ושיסוי בישראל. יש פוליטיקאים, מנהיגים, ועיתונאים, שמשתלטים על השיח, שמחנים את הטנדרים שלהם בלי להתחשב באיש. ובאנשים כאלה אנחנו צריכים להילחם. אנחנו, שוחרי היחד, לוחמי האחדות, צריכים להרים את הקול שלנו. די, חלאס עם האנשים האלה אי אפשר לדבר בנימוס. צריך להתעלם מהם. להשתיק אותם. לדווח עליהם. להזמין עליהם את המשטרה ואת העירייה. עד שיסתמו.
האויבים שתקפו אותנו בשבעה באוקטובר ידעו לזהות חולשה. הם ראו את מדינת ישראל נקרעת לשניים, (ותודה לראש הממשלה שלנו, מלך השיסוי, שכבר שנים מפיץ שנאה לכל עבר. ותודה לאופוזיציה שלנו, שכבר שנים מחרימה את נתניהו, ואת בוחריו האוהבים), והתנפלו עלינו, ונכנסו לנו לבתים, וחטפו לנו אחים. הם ראו שאנחנו קרועים. הם ראו שאנחנו מפגינים. הם ראו שאנחנו חלשים. ההתקפה הפרועה של החמאס הייתה אמורה לאחד אותנו, לאפס אותנו, להשתיק אותנו קצת, אבל הנה, שבעה חודשים חלפו, והקרע עדיין כאן, עמוק ומדמם. שבעה חודשים, והמיעוט הקולני, הדווקאי, הבן גבירי, עדיין דורס עמודי רחוב וחוסם לנו את החנייה.
יחד ננצח. ביחד ננצח. זה נכון. זה באמת נכון. אבל כדי שיהיה כאן יחד, אנחנו צריכים לנצח את האנשים שמפרקים את היחד הזה. החמלה והשתיקה לא יעזרו בעת הזאת. הנימוס והעדינות לא יועילו אל מול מכונות הרעל. להפך. את היחד הזה צריך לתבוע. בקול גדול וצלול. בזעם של אהבה. יש אנשים מגעילים בארץ הזו. ומרוב שהם רוצים שיהיה כאן טוב, הם מפיצים לכל עבר זעם ושנאה. ולזעם ולשנאה תמיד יהיה רייטינג ולייקים, זאת הטרגדיה של המין האנושי. ואת הטרגדיה הזאת אנחנו צריכים לפצח עכשיו. אפשר למנוע את האסון הבא. אפשר להגיע אליו מאוחדים יותר. שונאים פחות. יחד ננצח, אבל רק אם ננצח את המגעילים המחרחרים. זה ככה פשוט.
