ז'אנר הדרמות התקופתיות תופס תאוצה בכל העולם. ברידג'רטון ואחוזת דאונטון הן רק שתי דוגמאות קטנות לעלילות עמוסות תלבושות פאר, משרתים ומילים גבוהות שלא רק משכו את תשומת הלב של צרכני הסטרימינג, אלא גם נהנו מהערצה חסרת מעצורים. השאלה המתבקשת היא, למה? מה כל כך מעניין בתקופות ההן, ובדמויות האדוקות והמאופקות, שחייהן היו לכאורה הרבה יותר משמימים משלנו? אחת התשובות האהובות היא שבסופו של דבר תמיד כיף לצפות בהיסטוריה שהיא לא עד כדי כך רצינית. השאלה הגדולה היא האם "הצבי", מבית היוצר של כאן 11, עומדת בסטנדרט הזה.
בכל סדרה כזו הצופים המודרניים במאה ה־21 מגלים אט־אט כיצד דוכסים, מושלים ואפילו חלוצים מתנועת ביל"ו הם בסך הכול בני אדם. הם לא רק דמויות מיתולוגיות אלא גם מנפצי אידיאלים, חורשי מזימות, שוברי לבבות, ולעיתים אפילו דמויות די מגוחכות. אבל הבעיה היא שבסדרה הזו הקסם האנושי והכן הזה נחשף רק אחרי סצנות ארוכות, שבדרך כלל עמוסות בפרטים היסטוריים כבדים יותר משמלות הפאר של הנשים. אומנם יהיו מי שיגדירו אותה קומדיה, אבל "הצבי" לקחה את הכול צעד אחד רחוק מדי והרסה כמעט כל סיכוי שהצופים הישראלים והתזזיתיים יעמדו במבחן הסבלנות וימשיכו לצפות ברוב קשב.
עוד כשפורשים את עלילת הסדרה, העוסקת בעיקר בדמותו של מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה (אור בן־מלך) שנאבק בחברה האשכנזית האדוקה, היא נשמעת דהויה כמו העיתונים שבן־יהודה מדפיס. משפחה ממעמד גבוה מאודסה נוחתת היישר לרחובות המאובקים ומלאי הבוץ של ירושלים. הבת הבכורה פרומה (סוזנה פפיאן), מקבלת את הזדמנות חייה, לעבוד תחת השייגעץ שמתעקש לדבר רק בשפת הקודש. בן־יהודה, מהצד השני, נהנה מעברית הנעורים שבפיה, ולכן הוא מסכים לקבל אותה למשרה ולערוך איתה מעין גרסה עתיקה של הסכת על ענייני "פטפוט ורכילות". במקביל הם מתמודדים עם איומים מצד הקהילה, בעקבות כוונתם לפרסם מעשה נפשע של אנשי בית הדין.
זה לא ש"הצבי" אינה מודעת לאתגר הכרוך ברצון לספר סיפור ששייך להיסטוריה הרחוקה המאוד, ועוד בתקופה שבה החרדות לעתיד גוברת על הסקרנות לעבר. היא משתדלת להתאים את עצמה ולכן היא נעה בין משהו שמזכיר את "מלכת היופי של ירושלים" ל"היהודים באים". ובכל זאת היא איכשהו מצליחה להחמיץ את הקלילות שהפכה את שתיהן לנוחות לצפייה, למרות האבק שנצבר על סיפוריהן. "מלכת היופי של ירושלים" מדגישה מאוד את הדרמה שבסיפור האהבה הנערי ו"היהודים באים" משטיחה את הדמויות באופן דורסני וגס, כך שההומור עומד לבדו.
אבל לעיתים נראה ש"הצבי" מתעקשת להזניח הן את הדרמה, הן את ההומור, ולדייק את העובדות גם במחיר אובדן הצד השני של השיחה. זה מוליד כמה רגעים מאוד קרינג'יים על המסך, כמו שני שחקנים דוברי עברית (וראוי לציין שמהטובים שנראו על המסך הישראלי) שמשוחחים כאילו למדו את השפה אתמול, ולא ממורה טוב במיוחד. יחד עם הקצב שבו אירועי הסדרה מתגלגלים, העלמת דמותו של בן־יהודה והדלות של הסצנות עצמן (בלא מעט מהן יש מצג של יום בחיי משפחה רגילה ולא כזו מעניינת, אם היא לא הייתה ממאה אחרת). הסדרה מפתה את הצופים להרים ידיים בשלב מאוד מוקדם של הצפייה, וכמו שפרומה מתארת, "לנדוד לעולם של חלומות מתוקים", בועטים קצת יותר.
הטרגדיה האמיתית היא שב״הצבי״ מחכים מעבר לפינה לא מעט רגעים מתוקים מדבש ושופעי הומור היסטורי. כמו למשל הריב של האחיות על ליבו של חלוץ נאה (לב לוין) או ניסיון ההורים להתמודד עם שיגעון הבנות המתבגרות. אבל כפי שקורה בשיחה של העלאת זיכרונות איטית ועדינה שכולנו חווינו עם קשיש אקראי ברחוב או עם מי שעומד בראש אילן היוחסין המשפחתי, הניתוק האוטומטי שמוחנו המהיר מבצע גורם להפסיד את האוצרות שעוד יבואו.
