כשהייתי בוועד שלישי בישיבה הרגשתי שאני חייב שינוי בחיים, שאני קצת הולך לעצמי לאיבוד, שאני לא ממש יודע מי אני ומה אני ומה אני עושה. נכון, זה גיל כזה, אבל אני הרגשתי את ההרגשות ההן ביתר שאת. הסתכלתי סביבי וראיתי בחורים בוועד שלי שממש הולכים וצומחים להיות בני עלייה. ראיתי אור בעיניים שלהם, ראיתי שהם אוהבים ללמוד, ואוהבים את הישיבה, ואוהבים את עצמם. ומנגד ראיתי בחורים שישנים את ימיהם ומעבירים את הזמן על הספות המרופטות בפנימייה ומתגלגלים מקפה וסיגריה לקפה וסיגריה. ואני, בתקופה ההיא, לא הייתי מאלה ולא הייתי מאלה. הייתי סתם בחור אבוד ותוהה.
עכשיו, בואו נגיד שישיבה היא לא המוסד הכי מצטיין בכל מה שקשור לנפשם של הבחורים. אין בישיבה יחס אישי או שימת לב מיוחדת למשברים עמוקים. וככה, יכול למצוא את עצמו בחור אבוד ותוהה, מנסה לעזור לעצמו ולא ממש מצליח. ואני הייתי קם בבוקר ופותח את הווילון שמעל מיטת הברזל החורקת שלי ומחפש את השמש ומפשפש בין קרניה, אולי נחבאת שם איזו בשורה חדשה של בהירות בקשר לייעוד שלי בעולם.
מגיל מאוד צעיר ידעתי שאסור לי להיכנע לרגילוּת. שאני לא בנאדם שמסוגל לשרוד באזורים האפורים של החיים. ובתקופה ההיא תהיתי שמא משימת העל הישיבתית הרגילה של שלושה סדרים, שלוש תפילות, שלוש ארוחות וסדר מוסר אחד מאיימת על הייעוד שלי ומטביעה אותי בים של בינוניות. מצד שני, ממש לא הייתי מעוניין לבעוט במסגרת הישיבתית לכל הרוחות. אהבתי אותה, חשבתי שאולי עוד לא פיצחתי בה איזה סוד כמוס. היו לילות שהייתי יוצא לשוטט ברחבי ירושלים. מדי פעם רגליי הוליכו אותי עד לכותל, הייתי אומר שם תיקון חצות ואז חוזר. מדי פעם יצאתי לטיול סתמי בסמטאות של נחלאות. מדי פעם הלכתי לסינמטק, הייתי נכנס, רואה איזה סרט מוקרן תכף ונכנס אליו. ובכל הזמן הזה הראש שלי היה טוחן את עצמו. לאן כל זה הולך, עדן? מה יהיה איתך? איזה עתיד אתה רוצה לעצמך? וזה עוד בלי להיכנס לכל העניינים של הזהות המורכבת שלי שזה בכלל נושא לטור נפרד.
מפה לשם, לא ארכו הימים וראש הישיבה קרא לי לשיחה במשרד שלו ובמילים יפות ונחמדות ״שלח״ אותי לתקופת חיזוק בישיבה חדשה ברמת בית־שמש שפתח אחד הר״מים בישיבה שלנו. ״תלך לחודשיים־שלושה״, הוא אמר, ״תחליף אווירה, תחליף אוויר, ותחזור אלינו כמו חדש״. ואני קיבלתי על עצמי את גזרת הגלות וארזתי מזוודה ועליתי על קו 417 בירושלים עיר הולדתי היפה והנצחית, וירדתי בבית־שמש עיר הבנייה הבלתי נגמרת, עיר האמריקנים המדושנים, עיר נשות השאלים התמהוניות.
כבר מראש קיבלתי על עצמי להיות ספורטיבי, לדלג על קשיי ההתאקלמות ולהתייחס למצב החדש כהזדמנות פז. ובאמת, בחמשת הימים הראשונים הכול היה די סבבה. הבחורים היו אומנם בסגנון אחר לחלוטין מהחבר׳ה בישיבת האם שלי, אבל חוץ מזה, המגורים היו נוחים והאוכל היה נחמד ובית המדרש היה מזמין ומסביר פנים ואני למדתי בו בהנאה את המסכת הנלמדת – מסכת מכות.
אבל אז הגיעה השבת הראשונה. ובליל שבת אחרי הסעודה פתאום נחתו עליי כזה געגוע וכזה עצב שאין לתאר. לא יכולתי לעלות על אוטובוס הביתה, לא יכולתי להתקשר, פשוט ישבתי ובהיתי בתקרת עזרת הנשים הריקה ועל לחיי זלגו דמעות חמות ומלוחות ושוב תהיתי מה איתי, מי אני ומה אני מבקש בזה העולם. ואז, כמו בסרט, עיניי נפלו על ספר בצבע כחול עם אותיות מוזהבות שהיה מונח על הספסל שלי. ספר שהכרתי ממדף הספרים הישיבתי אבל עד אותו היום לא יצא לי לפתוח. ואני לקחתי אותו, ופתחתי אותו בעמוד הראשון וככה, באותו ליל שבת, על ספסל לא הכי נוח באיזו עזרת נשים פלורסנטית בלב בית־שמש, נשאבתי למילים המיוחדות של הרב המחבר ולא הנחתי אותו מידיי עד שסיימתי לקרוא אותו ובחוץ כבר עלה השחר.
הספר היה ״עלי שור״ חלק א׳ של המשגיח ר׳ שלמה וולבה זצ״ל. ומאז הלילה ההוא שבו הרגשתי איך חיי משתנים מקצה לקצה, לא עזבתי את הספר הזה ודמותו של הרב וולבה סללה לי דרך מאוד מיוחדת ומאוד אינדיווידואלית בעולמה של הישיבה. יש לי עוד הרבה מה לספר על התקופה ההיא בבית־שמש, ועל הקשר שלי עם תורתו של הרב וולבה שיום פטירתו היה ממש עכשיו, בא׳ דחוה״מ פסח, ועל המפגשים המרתקים עם רעייתו הרבנית רבקה זצ״ל, אבל כל אלה בפעם אחרת אי״ה.
