בליל יום הדין המתקרב ניאסף בבתי הכנסת, ובפיוט 'אחות קטנה' נבקש, נשנה ונשלש: "תכלה שנה וקללותיה". לבעל שם טוב יש תיאור ציורי מקסים לרגע הזה: "כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשורשו בכל ערב ראש השנה כשהחודש מתכסה. ואחר כך נמשך אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם".
אוגוסט מת, וגם תשע"ח גוועת ונאספת אל אבותיה. הילדים חזרו לבית הספר, האבטיחים נעלמו מהמדפים, הלילות מתמתחים, והחצבים פורצים מהטרשים בפריחה זקופה צחורה. כמו בשיר של לאה גולדברג. "הקיץ עבר/ ובגן נשר האגס/ לתוך עשב מצהיב/ הקיץ היה קצר/ וקצר עוד ממנו/ היה האביב/ בעיר מחכים לנו לימים הנוראים"; וגם נעמי שמר כתבה ש"אחרי החגים יתחדש הכול".
ה'זמן' הקודם מסתלק אפוא ונגמר, וזמן חדש לגמרי מתחיל. אבל משהו בקשיחות הזאת של מעגל השנה לא תמיד תואם את החוויה של הנפש. קללותיה של השנה החולפת – כמו זו שלפניה, וכמו זו שלפני־פניה – הותירו בנו עקבות. כבני אדם וכיהודים אנחנו לא רק חלק מקהילת זיכרון קולקטיבי, אלא גם נשאים של זיכרון אישי מתמשך, ביוגרפיה פרטית שהפכה אותנו למי שאנחנו. טופוגרפיית הזיכרון איננה חלקה. יש בה פסגות נישאות לצד עמקים ותהומות, והנפש לא שוכחת. היא זוכרת וכואבת את ההרפתקאות "דעדו (שעברו) עליה", תוהה על הראשונות.
היחס שלנו לעבר מובנה על מתח בסיסי מתבקש. הימים הנוראים הם גם דין וביקורת על מה שהיה, אבל גם ימי סליחה וכפרה, ההכרחיים לקראת מה שיהיה. בלעדיהם לא תיתכן התחדשות. ניסוח אחר לשני החלקים במשוואה: שיפוטיות מול הכלה. בלי שיפוטיות אין הפקת לקחים, אין שיפור, אין דחיית סיפוקים, ובהקשר רחב יותר אין יצירת תרבות. כך למשל הראה האר"י הקדוש איך הפנמת ה'דינים' בונה את הכלים בנפש, ופרויד עמד על הפונקציה החברתית של האשמה כמכוננת חוק ותרבות. מאידך גיסא, זיכרון האשם עלול להפוך לסטגנציה ולקיבעון, ולדכא עשייה וחיים בריאים. כשתחושת האשמה משתלטת, מאור עיניו של אדם אובד. הוא שוקע אל אוקיינוס הדיכאון, ומאבד את התנופה והחיוניות.
נשיאת המשקולת במרכז הכובד המדויק שלה איננה משימה פשוטה כלל ועיקר, כי לזיכרון הרגשי שלנו יש נטייה להחמיר. סכנתו גדלה עם ההתבגרות והגדילה: משנה לשנה הזמן נותן בנו אותותיו. אנחנו מנוסים יותר, מפוכחים יותר, תמימים פחות. הרפתקאות החיים צורבות בנו לא רק חוכמת חיים וניסיון עשיר, אלא גם טראומות וצלקות. סח לי פעם שופט: אתמול היה רע, שלשום היה רע, ואין שום סיבה שמחר יהיה טוב יותר. בכל מפגש חדש עם אדם, עם ארגון או עם תופעה – אנו מודעים יותר ויותר לאפשרות של מניפולציה, הונאה, מזימה, ניצול לרעה, חוסר תום לב.
אנחנו יודעים שהמדרון חלקלק עוד בטרם הנחנו עליו רגל, בטוחים שהלב יצטלק וייפגע עוד בטרם פתחנו אותו. בעינינו המבועתות כל כדור עשוי משלג, כל מגדל מקלפים, וכל מבנה מאבני דומינו. גורל אחד צפוי לכולם – קריסה. לכן אנחנו מגביהים חומות, מגדילים הגנות, רוכשים פוליסות ביטוח יקרות ומכסת"חים את עצמנו על כל צרה שלא תבוא. בעולם שבו אדם לאדם זאב – ה'חושדהו' קודם ל'כבדהו', והתנאי קודם למעשה.
לקחי וייטנאם
לפני המשל על הנפש, זוהי טענה על המרחב הציבורי. קולוסיאום הטוויטר ואצטדיון הפייסבוק ממחישים יפה את התופעה: שמאלנים רואים בימנים פשיסטים לאומנים, בעלי תודעה משיחית החותרים לעליונות גזע ולהדרת מיעוטים; ימנים רואים בשמאלנים בוגדים חסרי א־לוהים, חסרי לב ובעיקר חסרי זהות, אשר מכרו את נפשם לשטן ואת כוחותיהם לפעילי BDS אנטישמיים.
ובמלחמות הפנים־מגזריות: תורניים רואים בליברלים נשאים של וירוס רפורמי־קונסרבטיבי במימון הקרן החדשה והאיחוד האירופי, אידיוטים שימושיים בשירות פירוק מוסדות הדת; ליברלים רואים בתורניים כת סגורה המכסה על כל פשעים, ומובילה את היהדות אל עברי פי פחת; פמיניסטיות רואות בשמרנים מיזוגנים חשוכים המבקשים לשמר מבני כוח פטריארכליים; שמרנים רואים בפמיניסטיות שליחות של מזימה בינלאומית לחיסול מוסד המשפחה. החרפת הטונים בתשע"ח לא נותרה בתחומי השסעים הישראליים המסורתיים כמו השטחים, השלום והחלום. היא פרצה בעוצמה לא פחותה גם בסוגיות הדת והמדינה בשיח התוך־מגזרי.
הבעיה היא שהחרדות כולן מבוססות. כל מגזר או תת־מגזר נושא בשורה אותנטית וממשית, ולצידה קופת שרצים המכילה עוולות, פגיעות, או סתם שגיאות קשות בניתוח המציאות ובהצעת הפתרונות. כל מגזר מגן בחירוף נפש על ערך אחד ומזניח אחרים, וכל מגזר מתמחה בזיהוי נגעי אחרים ומתקשה מאוד לראות נגעי עצמו.
הנהגתו של רבי מאיר, ש"רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק", איננה חזון נפרץ. מסובך לנו מדי להוציא יקר מזולל, קל לנו יותר לעבוד על בסיס תיאוריית המדרון החלקלק: לספר לעצמנו שאם א' יתרחש הוא יוביל לב'. ב' הוא אסון ולכן צריך למנוע את א'. אלא ש"המדרון החלקלק" הוא לפעמים כשל לוגי, שמבקש להפריך טענה באמצעות הצגת סדרה של אירועים שכביכול מתחייבים נסיבתית מהטענה אף שאין ביניהם קשר נסיבתי, או שהקשר חלקי ומוגבל בלבד.
בסדרה 'מלחמת וייטנאם' של נטפליקס מוצגת המחשה היסטורית מרתקת לכשל הזה. בתחילת המלחמה הקרה אימץ נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר את תיאוריית הדומינו, ולפיה יש להיזהר מאפשרות שנפילת מדינה אחת בידי הקומוניזם תפיל גם מדינות שכנות ותוביל להתפשטות הקומוניזם בעולם. הנקודה החשובה היא שהאמריקנים הפסימיסטים צדקו. לאחר נפילתה של וייטנאם הדרומית בידי וייטנאם הצפונית ב־1975 אכן הפכו גם לאוס וקמבודיה לקומוניסטיות, ובכך נתנו אישוש לתאוריה ולחשש שאוטוטו כל מזרח אסיה יהיה תחת שליטה קומוניסטית.
אלא שהתגובה האמריקנית לא הייתה שקולה ומידתית, והובילה את האמריקנים ואת הווייטנאמים למרחץ דמים אכזרי שנמשך שנים ארוכות ולא הוביל לשום תוצאה. הטעות במערכת קבלת ההחלטות האמריקנית לא הייתה בווקטור אלא בעוצמה. לא בזיהוי, אלא במסקנות שהופקו ממנו. במילים אחרות, גם אם רודפים אחריך, זה לא אומר שאתה לא פרנואיד שרואה צל הרים כאנשים, יורה לכל הכיוונים ולא מבחין בין צדיק לרשע.
פעם תיאר לי מטפל משפחתי חוויות מטיפול אחד: האב יודע היטב שבעקבות כל מריבה קולנית על שעת החזרה הביתה, הבת המתבגרת שלו תמתח עוד את הגבול ותאחר יותר, ובכל התפרצות זעם על אורך השרוול – זה ילך ויתקצר. אלא שהאב מוכה אימה מאובדן השליטה ביוצאת חלציו, ולא מסוגל לשחרר. הוא רואה איך הוא גורר אותה למשחק תפקידים שבו היא משחקת כמצופה ממנה, ומתקשה לפתוח דף חדש ולדבר אליה בגובה העיניים. הזיכרון הפך לעומס רגשי שלא מאפשר לו להפחית רעשי רקע, לחדד קשב ולבחון את הפער בפרופורציות מאוזנות. הוא מסוגל להבין רציונלית שלא כל בחינת גבולות וביטוי עצמי בגיל ההתבגרות נובעים ממוטיבציית "עולם ישן עדי יסוד נחריבה". המשימה האמיתית שלו היא לתת אמון עמוק ולשחרר, אבל המוח שלו לא שליט על הלב.
נגד כיוון הזמן
כאן בא לעזרתנו החסד של ראש השנה.
הזמן הטבעי תמיד עושה את מה שטבוע בו לעשות. זורם, מתנחשל, שועט קדימה. הוא לעולם לא עוצר, לא משתהה, לא מביט לאחור. מאז שהקב"ה החליט לגמול את העולם מהנהגתו הניסית, שמש לא עוצרת דום בגבעון וירח לא קופא בעמק אילון. על פניו, "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", או כמו שכתב ברטולד ברכט: "סבי כבר חי בזמן החדש/ נכדי עוד יחיה בישן/ בשר חדש אוכלים במזלגות ישנים".
בנקודה הזאת מפציע החידוש. המהפכה היהודית נגד תודעת הזמן הדטרמיניסטית מגולמת במצווה הראשונה שקיבלו ישראל במצרים: קידוש הזמן. זהו סודו של ראש השנה. ברגע נתון הירח נכסה והשנה החדשה מקודשת, וברוח דברי הרב סולובייצ'יק, בליל התקדש חג הלכות חדשות יורדות לעולם. זה לא רק גורל אלא גם הזדמנות: להשאיר את השנה החולפת מאחור. לתת לה ללכת, לשחרר.
זה מחזיר אותנו לדברינו בתחילת הטור: הקושי להבחין בין לקחים לכבלים, בין זיכרונות לטראומות, בין מסקנות לקיבעונות. שחרור העבר איננו סותר את תודעת הזיכרון המתבקשת, אלא מאפשר איזון של הנחת הדברים במקום: הבחנה בין דאורייתא לדרבנן, בין לכתחילה לדיעבד, בין גופי הלכות לסייגים, בין אינטרסים חיוניים לבונוסים. דוגמה מקצועית: כל עיתונאי מכיר את מוסד 'שיחת התדרוך'. לפעמים, רגע לפני פרסום תחקיר, מושא הכתבה מתעשת ומסכים לשבת לשיחת תדרוך. הניסיון מלמד שבחלק לא מבוטל של המקרים שיחה כזו מקהה קצת את העוקץ של הטקסט, כי "האיש הרע" אף פעם לא רואה את עצמו כאיש רע. תמיד יש לו צידוקים למעשיו, ולפעמים אפשר אפילו להבין את ההיגיון הפנימי שלהם. מורכבות אולי לא עושה טוב לסקופ, אבל עושה טוב מאוד לאמת.
זוהי לא רק ברכה אלא גם קריאה לעבודה. שראש השנה ישקף התחדשות של מערכות היחסים שלנו. שנגלה את הקדוש ברוך הוא כמלך, כאָב, כדוד. שנשחרר מחיינו את יחסי התלות, הצרכים, הציפיות והאכזבות. שנצליח לכונן מערכות יחסים עמוקות יותר, בחיריות יותר, משמעותיות יותר. שגם אם זאב לא יגור עם כבש, נזכה לחיות בחברה ישראלית שיש בה קצת יותר סולידריות וקצת יותר סיפור משותף. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. 
