בקובץ המצוות שניתן לישראל עם לוחות שניים נאמר "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות לד, יח). בסוף הפִסקה נאמר "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח" (כה). התורה מבחינה אפוא בין "חג המצות" ובין "חג הפסח". במקום אחר מציינת התורה את הזמנים השונים של שני חגים אלו: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (ויקרא כג, ה-ו).
חג הפסח חל בי"ד בין הערביים, ובמרכזו קורבן הפסח, ואילו חג המצות מתחיל בט"ו, נמשך שבעה ימים, ובמרכזו אכילת המצות. נמצא שחג המצות מתחיל במקום שבו מסתיים חג הפסח. מה עניינו של חג הפסח ומה יחסו לחג המצות?
בשמות פרק י"ב מצווה ה' את ישראל לקחת בעשור לחודש שה לבית, לשחוט אותו בארבעה־עשר לחודש בין הערביים, לתת את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ולאכול בחיפזון את הבשר צלי אש, כאשר מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם (ג-יא). הכתוב מוסיף שכאשר ה' יֵצא להכות במצרים יהיה הדם לאות: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" (יג). ויש לשאול: לשם מה צריך אות כדי לפסוח על בתי ישראל, והלא במכות מצרים מתואר פעם אחר פעם כיצד הפלה ה' בין מצרים לבין ישראל, ללא שום צורך באות?
לכתך אחרַי
כדי להשיב לשאלה זו יש לפרש תחילה את המילים "וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם", וכן "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח" (כג). מה פירוש "ופסח"? הפירוש הרווח הוא "ודילג", אבל במכילתא דר' ישמעאל לספר שמות (מסכתא דויהי בשלח), נאמר: "הקב"ה הגין על בתי בניו [של אברהם] במצרים שלא ינגפו, שנאמר 'ופסח ה' על הפתח'". הרי שפירשו את המילה "פסח" במשמעות של "הגן". כך תורגם גם בתרגום השבעים.
סיוע לפירוש זה יש להביא מנבואת ישעיהו: "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (לא, ה). "גָּנוֹן" מקביל ל"פָּסֹחַ", "וְהִצִּיל" מקביל ל"וְהִמְלִיט" (ומילט). נבואת ישעיהו נאמרה בשעת מסע סנחריב לארץ יהודה. סנחריב כבש ערים רבות ביהודה וצר על ירושלים. ישעיהו עמד ובישר ליהודה, כנגד כל הסיכויים, שירושלים לא תיפול. דומה שאת נבואתו ניסח ישעיהו בכוונה תחילה במושגים המזכירים את מכת בכורות, שכן בהמשך נבואתו הוא אומר "וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכֲלֶנּוּ" (ח). מוטיב זה מקביל לאמור במכת בכורות, "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יב, יב).
במה זכו ישראל במצרים להגנה זו, ומה תפקידו של דם הפסח ביצירת האות? לפסח יש סממנים של קורבן: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה" (ה), "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (י). שני פרטים אלו, תמים ואיסור נותר, שייכים באופן מובהק לעולם הקורבנות. אלא שבניגוד לקורבן רגיל, קורבן הפסח אינו מובא למקדש ודמו אינו מוזה על המזבח. במקום זאת הוא נשחט ונאכל בבית, ודמו ניתן על המשקוף ועל שתי המזוזות. נראה אפוא שבמעשה זה הופכת כל משפחה בישראל את ביתה למקדש מעט. אכילת הפסח בבית היא מעין אכילת קורבן במקדש ה', ובני ישראל זוכים להגנה מהמשחית כיוון שהם הופכים את בתיהם למקדש מעט.
עניין זה אינו רק סמלי אלא מהותי. בהבאת הפסח מצהיר עם ישראל על עצמו שהוא נכנס תחת חסות ה', ובכך מוציא את עצמו מכלל המצרים. גם צורת אכילתם מעידה על כך. אכילה בחיפזון, מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם. כל זה מעיד באופן ברור על נכונותם לצאת ממצרים מיד וללכת אחר ה' לכל אשר יאמר. משום כך הנגף שחל על מצרים לא יחול עליהם.
תחת כנפי השכינה
מכאן ואילך הפך הפסח להיות סמל לכניסה בברית ה'. בכל צומת שבו מתחדשת ברית בין ישראל לה', מסומל הדבר בקורבן הפסח. כך בשעה שנכנסו ישראל לארץ (יהושע ה, י); כך בזמנו של חזקיהו שחידש את עבודת ה' שהתבטלה בזמן אביו אחז (דהי"ב ל, א); כך בשעה שיאשיהו שב בתשובה והשיב יחד אתו את כל העם (מל"ב כג, כא); וכך בזמן בניית בית שני (עזרא ו, יט).
מיד לאחר פִסקת הפסח בשמות י"ב, באה הפִסקה על אכילת המצות שבעת ימים, והיא מנוסחת כהמשך ישיר של פִסקת הפסח. כאמור, חג המצות מתחיל במקום שבו חג הפסח מסתיים. הפסח הגן על ישראל ממכת הבכורות, ומכת הבכורות אפשרה את יציאת מצרים. חג המצות מסמל את היציאה ממצרים: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". משמעות הדבר היא שכניסתנו תחת כנפי השכינה באכילת הפסח היא שזיכתה אותנו ביציאה ממצרים.
בלשון אחרת אפשר לומר שאכילת הפסח בי"ד בערב היא שגרמה לישראל לאכול מצות בט"ו במשך שבעה ימים. סימן לדבר, שעניין האכילה נזכר בשמות י"ב שבע פעמים בפסקת הפסח (א-יג), ושבע פעמים בפסקת המצות (יד-כ). בזכות אכילת ישראל את הפסח בביתם שהפך למקדש מעט, כאשר מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם, והם היו מוכנים ללכת אחר ה' לכל אשר יאמר, זכו ישראל לאכילת המצות המסמלת את יציאתם ממצרים.
