מאורעות השנה הנוכחית פותחים לנו פתח להתבוננות מחודשת על הנעשה בעולמנו. אין כוונתי לעולמנו שלנו, החברה הישראלית, העוברת טלטלה עזה ומייחלת לעתיד טוב יותר מבלי לדעת מהו, אלא דווקא לעולם הרחב, הגלובלי. התובנות העולות מן המתרחש בו עשויות להבהיר לנו יותר מה אנו ומה חיינו.
חיי האדם נתונים תחת שתי קטגוריות ראשיות: צרכים וערכים. צרכים – הווי אומר: מקום לחיות בו, ביטחון, כלכלה וכדומה. ערכים – הווי אומר: אמונה דתית, מוסר, אידיאלים וכדומה. מלחמות בין קיבוצים אנושיים עלולות להתרחש על רקע של ניגודי צרכים או על רקע של ניגודי ערכים. למעשה, כמעט תמיד שתי המוטיבציות האלו מעורבות ופתוכות זו בזו. מלחמות הפורצות בגלל סכסוך על חבל ארץ, שליטה על משאבים כלכליים, דרכי מסחר וכדומה, יונקות באופן גלוי או סמוי מניגודים תרבותיים וערכיים.
הצרכים לבדם אינם מספקים את נפש האדם; הערכים הם מותר האדם מן הבהמה, צלם אלוהים שבאדם. אפילו הקומוניזם המטריאליסטי לא צמח מהצורך בלחם לבדו. אלמלא הדגל של ערכי הצדק החברתי שהניפו מייסדיו ומשכו אחריהם את ההמונים, לא היו קמות המעצמות של ברית המועצות וסין. מאז ועד היום מתנהלת מלחמה קרה בין ארצות המערב לארצות המזרח הקומוניסטי. אין זו מלחמה על הגמוניה כלכלית או צבאית בלבד; זהו עימות בין תפיסה ערכית המקדשת את החירות ואת זכויות הפרט, ובין תפיסה ערכית הפוכה, המכפיפה את הפרט לאינטרס של קיום המשטר.
מורשת של חולשה
ערכים דתיים, מעצם טבעם, פועלים בלהט ובעוצמה רבה יותר מאשר ערכי מוסר אנושיים. בעשרות השנים האחרונות העולם נעשה מודע למלחמה קרה חדשה, מלחמה המתחוללת בין תרבות האסלאם לתרבות המערב הליברלי. מיליוני המוסלמים השוטפים את אירופה ואת אמריקה, גם אם ראשית הגירתם נבעה מהצורך להגיע למקום שבו יוכלו להתקיים ולהתפרנס, במשך הזמן מתברר שהם נושאים עמם מטען תרבותי־דתי מבעבע של חזון "דאר אל־אסלאם", המהווה איום ממשי על המערב. הריבוי הטבעי השלילי בארצות המערב, תוצר של הליברליזם ה"נאור", מזמין כניעה לריבוי הטבעי האקספוננציאלי של החברה המוסלמית, ההולכת ומשתלטת עליו.
הליברליזם המערבי, שנולד בעקבות שקיעת הנצרות, ירש ממנה את חולשתה; את הגשת הלחי השנייה, את תחושת האשמה הקבועה. אובדן האמונה הדתית, המלווה באובדן הזהויות – האישית, המשפחתית והלאומית – הוליד את הפרוגרסיביות החדשה, הלוקה בחוסר ביטחון עצמי מובנה, בחמלה חסרת־חוש־צדק על "מדוכאים" אמיתיים ומדומים, ובתפיסה ביטחונית פייסנית ורופסת מול איומים מצד כוחות רשע.
הפילוסופיה הפוסט־מודרנית, שלפיה אין אמת מוחלטת ואין טוב ורע מוחלטים, עיוותה את מושג הצדק והפכה אותו לחולשה. כאשר הערך היחיד שמותר לדגול בו הוא השוויון, המוסר נעשה שטוח ואמורפי. כך, למשל, אנו רואים כיצד הפרוגרסיבים במערב עסוקים באופן אובססיבי בסיוע הומניטרי של ארוחות וסוכריות לתושבי רצועת עזה, אבל מעלימים עין מפשעי הרצח, האונס והחטיפה שהביאו למלחמה, ומתמיכתם הברורה־לכל־בר־דעת של רוב ה"בלתי מעורבים" ברוצחי חמאס.
מנגד לחולשת המערב ניצבת התפיסה הכוחנית, האימפריאליסטית, של האסלאם. השילוב של להט דתי־פונדמנטליסטי של חלק מהעולם המוסלמי, עם עוצמה כלכלית מרקיעת שחקים של מדינות מוסלמיות אחדות, מהווה סכנה ממשית למערב. אינטרסים כלכליים אינם יכולים לבוא במקום ערכים.
האינטרסים הכלכליים המשותפים של ארה"ב וסעודיה, למשל, יכולים להועיל לכל אחת משתיהן בתחום הצרכים – לארה"ב במאבקה עם סין על ההגמוניה הכלכלית בעולם, ולסעודיה בהעלאת רמת החיים החומריים של אזרחיה. אבל הם לא ימחקו את הפער התרבותי והערכי העמוק שבין "שומרי המקומות הקדושים" לדמוקרטים הליברלים. על אחת כמה וכמה לגבי האייתוללות של איראן, הדוהרים אל פצצות אטום לא כדי לשפר את רמת החיים בארצם אלא כדי להגשים את חלום השלטת האסלאם השיעי על העולם. אם המערב לא ימהר להתעשת, מחיר השאננות יהיה כבד מאוד.
משיחיות לא אימפריאליסטית
למרות ביקורתו החריפה של הרמב"ם על הנצרות ועל האיסלאם – זו על עבודה זרה בשיתוף וזו על שקריה ביחס לתורה, ושתיהן על הצרתן לישראל – הוא ראה בהופעתן של שתי הדתות הללו שלב חשוב בתיקון העולם. כך כותב הרמב"ם באחד הפרקים האחרונים ב"משנה תורה", אשר מאז הדפסתו הראשונה ברומי בשנת ר"מ, ומחיקתו אחר כך בידי הצנזורה הנוצרית, נעלם מן הדפוסים עד לדורנו, שבוֹ שָבה והייתה לו עדנה במהדורות החדשות שהופיעו על פי כתבי היד:
מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו, וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינם אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד". כיצד, כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרין מצוות אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרין דברים נסתרות יש בהן ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגילה נסתריהן. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא, מיד הם כולם חוזרין ויודעין ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום (הלכות מלכים יא, ד).
המשיחיות של אמונת ישראל, שהפכה למילת גנאי בפי פוליטיקאים קטנים, איננה אימפריאליזם דתי. האידיאל שהוצב לעם ישראל לפני מתן תורה הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". מה פירוש "ממלכת כהנים"? מצאנו הגדרה מאלפת בפירוש רבי אברהם בן הרמב"ם על התורה, בשם אביו (בתרגום מערבית):
הכהן של כל עדה הוא המנהיג, שהוא הנכבד בעדה ומופתהּ, אשר אנשי העדה ילכו בעקבותיו ויודרכו בדרך הישר. אמר, תהיו אתם בשמירת תורתי מנהיגי העולם, יחסכם אליהם יחס הכהן לעדתו, ילך העולם בעקבותיכם ויחקו את מעשיכם וינהגו במנהגכם. זה ענין שקיבלתי בפירוש זה מאבא מרי ז"ל.
ומוסיף רבי אברהם: "והבטיח בהשלמת זה בעתיד, באומרו בלשון ישעיה והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וגו'". לאמור: הייעוד של עם ישראל הוא להיות "גוי קדוש" בדרכי חייו, ומתוך כך להוות מופת ומוקד של השפעה רוחנית על האנושות כולה, ככוהנים עובדי עבודת הקודש המשפיעים על העם קדושה.
עם זאת, הביטוי "ממלכת כהנים" אינו מאפשר לטעות ש"גוי קדוש" משמעו עם שאינו מסוגל להפעיל כוח. ממלכה פירושה שלטון וסמכות, יכולת "לשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמה" (הלכות מלכים ד, י) – "משפט" כנגד פושעים מבפנים, ו"מלחמה" כנגד אויבים מבחוץ. את האמת אין כופים בכוח, לא באינקוויזיציה ולא בסיף. האמת משכנעת, לא מכניעה. לעומת זאת, את הצדק צריך לפעמים לעשות בכוח, "לשבור זרוע הרשעים". המנהיג האידיאלי אשר הצדק יהיה אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, ידע גם להכות ולהמית את הרשעים (ישעיהו יא, ד-ה).
החזון האולטימטיבי של המשיחיות הוא מציאות של שלום עולמי בעקבות ההשפעה הרוחנית של עם ישראל: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אולם הדרך לעידן הזה מלווה במלחמות עם כוחות רשע, כדברי חז"ל: "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (מגילה יז, ב).
המהר"ל וקופרניקוס
החילוניות פשתה במערב מפני שהנצרות עמדה לשטן לקדמה האנושית, בראש ובראשונה למדע. מדענים פורצי דרך כג'ורדנו ברונו וגלילאו גליליי עמדו למשפט האינקוויזיציה על כפירה, והראשון אף הוצא להורג בשריפה. חטאם היה שהם העזו להשתכנע מתמונת העולם החדשה שהציע קופרניקוס. המהר"ל מפראג, לעומת זאת, קיבל בברכה את המהפכה הקופרניקאית, ואת חידושי המדע בכלל: "כי מן השמים יכול האדם להכיר מהם מעלת הפועל אשר פעל אותם ועל גודל כוחו ועל חכמתו… ולכך האדם מחויב עליו לדעת ולהכיר… וכמו שבא אחד שהיה נקרא בעל תכונה חדשה אשר נתן ציור אחר, וכל אשר הבינו הראשונים… סתר את כולם ונתן ציור חכמה חדשה" (נתיבות עולם, נתיב התורה פרק יד).
באמונת ישראל הכרת האמת היא חובה ותשוקה דתית עליונה, והאמת המדעית ההולכת ומתגלה במרוצת הדורות משרתת אותה. "כולם בחכמה עשית". האמונה רק מוסיפה להבנה שהחוכמה, כוח הפועל בנפעל, היא אינסופית. אם בשיאה של תקופת הנאורות, במאה ה־19 למניינם, סברו המדענים שעוד מעט קט יהיה הספר של מדעי הטבע שלם וסגור, שנדע הכל, באה הפיזיקה של המאה ה־20 ופתחה אותו מחדש, והתברר שחזית הידע מתרחקת מאיתנו אל אופק נעלם. "לא תושג תכלית חכמתו".
פריקת עולה של הכנסייה בעולם המערבי הביאה גם לעלייה מבורכת בכוחן של תפיסות דמוקרטיות וליברליות: ערך החירות, זכויות הפרט, קידום מואץ של מעמד האישה ועוד. מבחינה זאת העולם המוסלמי נמצא עדיין הרחק מאחור. האלימות בחברה הערבית, תרבות נקמת הדם, היתר ריבוי נשים, רציחת נשים על רקע "כבוד המשפחה", חילופי שלטון בדרכים אלימות – כל אלה הם עיוותים קשים בתחום הצדק שהקִדמה האנושית טרם הגיעה אליהם.
האנושות מצפה לאמת ולצדק שעם ישראל אמור להשפיע בעולם. ההשפעה המטושטשת של אמונה ומוסר שהגיעה דרך הדלת האחורית של הנצרות והאסלאם, צריכה להתחלף בהשפעה מוארת של נביאי האמת והצדק. אמונת ישראל פתוחה, מחד, להכיל את ערכי הקִדמה של האנושות, ויודעת, מאידך, לדחות את סיגי השקר והעוולה שדבקו בה. שומה עלינו להבין את גודל ייעודנו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.
