אינספור ההגדות של פסח הן כעין נייר לקמוס להיסטוריה הכאובה של עם ישראל, "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". כיום, למרבה הצער, הדברים מוחשיים מאוד, ואין צורך להזכיר את רשימת הצוררים הארוכה מן העבר. ברם, דבר אחר שהטקסט של ההגדה חסר, הוא הקשר העמוק שמתקיים לעיתים בין האסון לצמיחה. בפורים ובחנוכה אנו מזכירים לעצמנו שהמצב הנורא הוליד בעם ישראל כוחות לא מבוטלים, שהותירו את חותמם לדורות. אך בפסח, בגלל ההדגשה היתרה של מחברי ההגדה ש"הקב"ה מצילנו מידם", ההתעוררות מלמטה כמעט אינה עוסקת בנשים הצדקניות שבגללן נגאלו, בדמותו הענקית של משה, בתקווה שאחזו בה המוני בית ישראל.
חסידים אהבו לדרוש את הפסוק "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיה ל, ז), בדרך הבאה:
כלומר מבחינת הצרה עצמו, משם מגיע ישועה. אמנם אדם המלובש בגוף עכור אין נפשו יודעת מהטובה המלובש בצרה עצמה… וזהו "כי גבר עלינו חסדו", אפילו במידות הגבורה [בגזרות קשות], עם כל זה עלינו הוא בודאי חסדו (אור המאיר, וירא).
ככל שנשכיל להרגיל את מחשבתנו שהצרות עצמן הן פתח חדש לישועה חדשה ומקורית שאנחנו יכולים להצמיח, כך יקל עלינו המעבר מן הצרה לישועה, שוודאי קרובה לבוא.
אירועי שמחת תורה הותירו את רובנו ללא מילים, מתקשים אפילו לנשום. מעבר לרמה הקלינית, שבה מאות, אם לא אלפים, יפתחו בוודאי סינדרום פוסט־טראומה (PTSD), ברמה הלאומית ניתן לומר שכולנו פוסט־טראומטיים. אלה לא רק חלומות הביעותים, הלב הקופץ מכל דפיקה בדלת או ההיצמדות האובססיבית לחדשות, אלא גם אווירת חוסר הביטחון הכללית, הירידה בתחושת החוסן הלאומי ובחשק הפשוט לחיות. "הגשם של אוקטובר", כשם השיר שנפסל לאירוויזיון, לא מפסיק לרדת ולמסך את התודעה כולה.
רובנו "נעבור גם את זה", כפי שעברנו את פרעה; אט אט יתבהרו השמיים ועימה התודעה, ועם האביב תשוב גם שמחת החיים, לצד החרדה לשלום החטופים והחיילים. לא מזמן השתתפתי בחגיגת בר־מצווה שהייתה אמורה להתקיים מעט לאחר פרוץ הקרבות ונדחתה. מלבד הכרזה במיקרופון שליבנו עם החיילים ועם החטופים, לא היה ניכר ששכחנו כיצד לחגוג. ואולם, המעבר מן הטראומה אל השגרה עשוי להחמיץ אפשרות עמוקה של צמיחה. כוונתי למה שמכונה במחקר "צמיחה פוסט־טראומטית" (PTG).
בסוף שנות התשעים הבחינו צמד חוקרים אמריקנים, ריצ'רד טדסקי ולורנס קלהון, בתופעה שכיום היא ידועה ומוכרת: רבים מהאנשים שעברו טראומה כגון אובדן, מחלה, אירוע טרור וכדומה, דיווחו שברבות השנים, אספקט משמעותי בחייהם השתנה לטובה. הם איתרו חמישה אספקטים כאלה: יחסים בין־אישיים עמוקים יותר ומלאי אמפתיה; הכוח לבצע שינוי משמעותי בחייהם, כזה שתמיד רצו אך לפני הטראומה לא היה להם הכוח והאומץ לעשות; יציקת משמעות (חדשה) לחיים – הבנה קיומית מי אני ומה תפקידי בעולם; והיפתחות לערוצי תודעה רוחניים – בין אם התקרבות לדת ובין אם כל אפיק טרנס־פרסונלי אחר. הקביעה המפורסמת של ויקטור פרנקל, שלפיה "ניתן להפוך כל טרגדיה להישג אנושי", קיבלה אישוש מחקרי. מאז ועד היום המחקר בנושא התפתח לאין שיעור. לדעת קלהון, צמיחה פוסט־טראומטית יכולה לקרות מאליה, אך קיומו של מלווה מקצועי המוכוון מראש לעניין הצמיחה, עשוי להגדיל ולהעמיק את התהליך במידה ניכרת.
פסיכולוגיה של מעלה
בחלוף כמה שבועות של אילמות כפויה לאחר אותו יום ארור, חזרתי אל החסידות, ובעיקר אל המורה שאני מחבב יותר מכולם, רבי ישראל בעל שם טוב. ביקשתי לראות האם אני מסוגל למצוא שפה חסידית לעניין הצמיחה הפוסט־טראומטית. גיליתי כמה תורות שלא הכרתי או שלא הבנתי עד כה, הטומנות בחובן תיאור מפורט של תהליך צמיחה; אלא שבמקום הפסיכולוג המלווה, התהליך מתרחש נוכח הקב"ה.
דימוי רווח של הבעש"ט מצייר את מייסד החסידות כמי שלהשקפתו אין רע כלל, אלא הכול טוב, שמח, מאיר וגדוש באלוהות. דימוי זה מבוסס לעיתים על אגדות מאוחרות או על הבנה לא נכונה, לדעתי, של שמועות מפיו. הבעש"ט התייתם בגיל צעיר למדיי, ורוב חייו הבוגרים עבד כמרפא – "בעל שם" – ונחשף לסבל אנושי רב. הסבל הזה היה הן ברמה האישית, אך לא פחות מכך ברמה הקהילתית, כתוצאה מעלילות דם, פוגרומים, או "סתם" חיל מצב פולני שחנה בסמוך לכפר וכולם נאלצו לברוח על נפשם. באחת מהתבטאויותיו האישיות – הנדירות למדיי – הוא תיאר עצמו כמי שנגזר עליו, ממש כמו דנטה, לצפות בצערם של בני אדם.
הבעש"ט הרבה לעסוק בצער האנושי. בדומה לפסיכואנליטיקאים הנועצים את בעיותינו בראשית החיים, כך נעץ הבעש"ט את הצער האנושי בראשית הבריאה. זה איננו עולם שהשתבש, אלא עולם שהיה משובש מלכתחילה. על דברי חז"ל שבכל מקום שנאמר בו "ויהי" (כמו "ויהי בימי אחשוורוש") זהו לשון "צער", הוסיף הבעש"ט שגם בפסוק "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור", ה"ויהי" הוא לשון צער. זאת משום ש"האין סוף רצה להלביש את עצמו כדי שיקבל טובו ובהירותו, היה צריך 'ויהי' שהוא צמצום כידוע ליודעי חן" (כתבי קודש, כד). את הצמצום הקבלי הוא פירש כחוויה אקזיסטנציאלית של צער, ולדעתו זה התנאי לזכות לאותו "אור" גנוז שהבורא ברא ביום הראשון. בניגוד לרוח הניו־אייג' ובהתאם לרוח הבודהיזם, אל האור ניתן להגיע רק לאחר מפגש ממשי עם הצער והייסורים.
בשמועה אחרת הוא פונה לבניית מודל התפתחותי מלא:
העולם הזה נברא בה', ופירש הבעל שם ע"ה – כי העולם הזה מתנהג בחמשה דברים: צער, וקבלת צער, ותפילה וישועה והודיה.
ופירש הרב לפי סדר הגבורות מתתא לעילא, כי הצער נמשך מהוד שהוא קו שמאל נמשך מהגבורה, "כל היום דוה" (איכה א,יג). וקבלת הצער שהוא מקבל באהבה, שהוא מבין שהכל בחסדו יתברך שמו, כי דרכו להיטיב, ואהבה גימטריא אחד, נמצא מקשר עצמו באחדות והוא נצחי, אם כן זאת הקבלה נגד מידה שניה. ותפילה היא התחברות, והוא קו האמצעי המחבר שני הקצוות לאחד והוא קו הרחמים, אם כן זו התפילה נגד מידה השלישית.
וישועה הוא מצד הגבורה, כמה דתימא "בגבורות ישע ימינו", כי הישועה הוא מצד הסכמת הגבורה, כי התחלת הדין הוא מצד הגבורה ואחר כך כשנמתק הגבורות נמשך הישועה, אם כן ממילא הישועה מצד הגבורה, והודיה היא מצד החסד שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, אם כן הודיה היא מצד החסד… (רבי יוסף בלוך, גנזי יוסף, צה ע"ב).
מעבר למושגים הקבליים, הבעש"ט קובע כי העולם "מתנהג" בתהליך עלייה מדורג, בן חמישה שלבים. ראשית לכול, עד כמה שמפתיע לשמוע זאת מפי הבעש"ט, הוא הצער. ראשית חכמה היא ההכרה שהעולם מלא בצער. חוויית הצער היא לא מקרית ואינה תאונת עבודה, אלא אינהרנטית לאופן שבו נברא העולם. השלב השני הוא "קבלת צער". זהו שלב אחר מן "הצער". אפשר לומר שכל התהליך הטיפולי, אולי החיים כולם, מתרחשים בין "הצער" ל"קבלת הצער". הקבלה של הצער היא היכולת לשאת את הייסורים. נזכרים אנו בוויקטור פרנקל שקרא, בעיצומו של אושוויץ, לשאת בגאון את הסבל:
שומה על אדם שייווכח לדעת כי הסבל הוא מנת גורלו, שיקבל את סבלו כתפקיד המוטל עליו, כתפקידו היחיד והייחודי. יהיה עליו להודות בעובדה שאפילו בסבלו הוא ייחודי ובודד ביקום. איש לא יוכל לגאול אותו מסבלו, או לסבול במקומו. שעת הכושר המזומנת לו. האחת והיחידה היא בדרך שבה הוא נושא בעולו (האדם מחפש משמעות, עמ' 99).
לקיחת בעלות פנימית על הייסורים היא ראשית החוכמה של תהליך הצמיחה: "נזרקנו" לעולם הזה כדי לשאת, להיות מְכל, אל הייסורים, ולעבד אותם דרך ה"פרוססור" הפנימי שלנו.
כאן נובט השלב השלישי: תפילה. לא מדובר בזעקה מעומק הלב, כחיה פצועה. תפילה היא לשון חיבור, שיח, דיאלוג. מהרגע שניתן להרים את הראש ולשאת את הייסורים באהבה, אפשר להתחיל בשיח רוחני על פשר הסבל והייסורים. אדם מתפלל על המשמעות שגילה, והקב"ה, "בורא ניב שפתיים", עונה לו תוך כדי התפילה. זוהי "הישועה". אין משמעה בהכרח פתרון המצב ה"אובייקטיבי", אלא משהו במילה, בתיבה, שעד כה הייתה חתומה, מתחיל להאיר. "צוהר תעשה לתיבה", וכפי שדרש הבעש"ט, "שתהיה התיבה מצהיר [מאירה]". התפילה הכנה מעומק הלב, שאינה באה מתוך המסכנות והכאב האטום אלא מתוך זקיפת הקומה הרוחנית ויכולת הנשיאה, מביאה לפשר מסוים, לכיוון חדש בהבנת המציאות, הפנימית או החיצונית.
צריך כמובן להיזהר ממתן משמעות אינסטינקטיבי, על פי הפרדיגמות המקובעות. המשמעות יכולה בהחלט להיות אחת מן השדות השונים שאותם זיהו טדסקי וקלהון כתחומים שבהם אנשים חווים גדילה והתפתחות לעומת מצבם קודם הטראומה. אך בשונה מהם, התהליך החסידי נערך מול האלוהים, ה"אחד" שמעבר למציאות ונטוע בליבו של המאמין. האלוהים הוא הוא הפסיכולוג של הסובל. כדאי לשים לב שהמשותף לפסיכולוגים ולחסידים הוא התנאי הנפשי שהציבו שני החוקרים לצמיחה פוסט־טראומטית – היותך "אישיות פתוחה להתנסויות", דהיינו סקרנות יסודית לחוויות נפשיות חדשות. זוהי התפילה המתחדשת, זקורת האנטנות, המוכוונת לשמוע מהו הקול הבא מלמעלה, מה משדר היקום לגביי כעת, בעת הזו, לאחר הטראומה.
ללמוד הכול מחדש
בסופו של התהליך, לאחר ה"ישועה", יכול אדם להגיע אל ההודיה. אמנם קשה להעלות על הדעת – בוודאי בשלב הנוכחי – הודיה על האירועים המחרידים, ואולי מוטב לדבר על "השלמה". אך לולא מקרא כתוב על ידי אנשים שחוו טראומות קיצוניות, לא היינו יכולים לאומרם. כך למשל מספר יורם עשת־אלקלעי, שנפצע קשה בימיה ראשונים של מלחמת יום הכיפורים. פגז של טנק פגע לידו והוא נפצע, בין השאר, במוחו. הוא חב את קיומו לחובשים ורופאים שנלחמו על חייו עד שהגיע לבית החולים, אף שהיו בטוחים שזהו "מקרה אבוד". כשפקח את עיניו לא ידע אפילו את סדר המספרים מאחד עד עשר, לא ידע קרוא וכתוב ולמעשה היה צריך ללמוד הכול מחדש. בספרו המאלף "אדם חוזר הביתה" (כתר, 2010), כותב עשת־אלקלעי על הנכות שהוא סוחב מאז אותה מלחמה:
בשנים שלאחר מכן, שבהן הגיתי במוות כל כך הרבה פעמים ושקלתי לקפוץ מהחבל הדק, חשבתי כמה היה פשוט למות אז, סתם כך להיעלם מן העולם. אלוהים עשה עמי חסד וברר לי פציעה אפידורלית, נטולת כאב וחרדה. כמו חוני המעגל נרדמתי במערה ועברתי במנהרת הזמן ללא תודעה, משדות המלחמה היישר אל מיטת בית החולים. וכשפקחתי את עיני כבר הושלם המעבר מאיש בריא לנכה; ממלחמה לשלום; מטראומה לפוסט טראומה…
שנים רבות היתה בשבילי הנכות בת חורגת. לא כאבתי את ייסורי לידתה ולא ראיתי אותה בצאתה, ועברו לפחות עשרים שנים לפני שאימצתי אותה אל חיקי בהשלמה. … היא זרה לי, נכותי שדבקה בבשרי ללא הזמנה. אין לי עליה תחושת בעלות, היא מין פרא חופשי שאיננו שלי; כאב פנטום חריף, הד של אירוע שלא חוויתי, ובכל זאת — היא היא המסד המכונן של חיי, וכבר אינני רוצה שתלך.
יכול אפוא אדם להודות על הדבר הנורא שקרה, או על כל פנים להודות בכך שלולא הטראומה לא היה מגיע למקום שאליו הגיע. ניתן אולי להתחיל לראות ניצנים של עניין זה במציאות הישראלית – הלחימה כתף אל כתף שמחקה לחלוטין את אירועי יום כיפור המבישים בתל־אביב, ההתגייסות האזרחית מעוררת ההתפעלות, גילויי הגבורה העילאיים והרצון לעוטפם בהוד והדר, ועוד. כל אלו אינם מוחקים את הכאב והסבל ואולי אף לא מקהים את הפחד, אבל כפי שכבר ציינו הוגי "תיאוריית ניהול האימה" (TMT) הפופולרית, העוסקת בהשפעת אימת המוות על ההתנהגות האנושית – אין כמו מתן משמעות ופשר לאירועים כאפוד מגן מפני גלי החרדה מן הטראומה שהייתה ומן האירועים שחלילה עוד יהיו. ככל שנהיה מוכווני תהליך הנפקת משמעות, כך נהיה חסינים יותר.
דרשת הבעש"ט איננה מסתיימת בקטע המצוטט, אלא ממשיכה ואומרת שאת התהליך בעל חמשת השלבים יש "להעלות" אל "המחשבה" האלוהית, הה' הראשונה בשם הוי"ה, שכן "סוף מעשה במחשבה תחילה". במילים אחרות: אדם הזוכה ומצליח לטפס בסולם מן הצער אל קבלת הצער, ומשם אל התפילה ואל הישועה, ולבסוף, כפי שראינו, אף אל ה"הודיה", יכול להגיע אל "המחשבה" האלוהית, אותה מחשבה שבראה את העולם ב"ויהי": ההבנה שהאור ניכר רק מתוך החושך, וכי המנגנון הזה נכון לא רק לגבי צמיחה פוסט־טראומטית, אלא להבנת המציאות כולה. משהו מן המחשבה האלוהית מתמזג בדרכי מחשבתו: המציאות כבר לא נראית בעיניו כ"צרה" נטו; ביכולתו לסייע לאחרים השקועים בתוך צערם לפקוח אל האופק של הצמיחה.
ככל שנפנים את דרכי המחשבה הללו – המכונה כאן גם "המחשבה האלוהית", כיוון שהיא מנוגדת לדרך ההישרדותית שבה אנו רגילים לחשוב – כך נשכיל לעלות גם על דרך הצמיחה והתיקון. כן, "הקב"ה מצילנו מידם", אך זאת מכיוון שאנחנו מקבלים את הצער, מבינים את עומק המשבר ואת מה שהוא בא לאותת ומתוכו פונים אל התפילה וזוכים, בעזרת ה', לישועה.
