מתחת להמולה המוצדקת סביב חוק הגיוס מסתתרים זרמי עומק רבים. רעש הגלים של ההווה מקשה על התבוננות רצינית כשהתותחים רועמים. בכל זאת ננסה להתבונן מעט פנימה, מתחת לפני השטח, ולראות מה מתחולל שם. אפשר שחלק מהדברים הם פרי דמיונו של הכותב. אם כך, אלך בדרך שכבר הלכו בה גדולים וטובים לפני. לעיתים הדמיון הוא שכותב את התסריט ויוצר את המציאות הבאה אחריו.
המרד הגדול, חורבן בית שני ומרד בר כוכבא, חוללו בקרב העם היהודי אסון בקנה מידה בלתי נתפס. הארץ חרבה עד היסוד, העם כולו הוגלה. עם השנים הגלות הלכה והתעצמה. בדומה למלאכת זורה, שבה גרעיני התבואה נפוצים ברוח ומתפזרים במקומות רבים, כך הלך עם ישראל והתפצל לעוד ועוד מקומות. בכך נתקיימה נבואת התוכחה "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם".
מול תופעה מדהימה וראשונית זו – אין להשוות את גלות בית ראשון המרוכזת בארץ אחת ותחומה במספר של שבעים שנה, לגלות בית שני שאין לה כל תאריך יעד, והיא נפרסת על פני ארצות ואף יבשות שונות – היו כמה תגובות אפשריות. היו שרצו להפסיק להביא צאצאים לעולם, כלומר לצמצם את רמת הילודה עד שלאחר כמה דורות עם ישראל יחדל להתקיים:
ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצוות… דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (בבא בתרא, ס).
עם ישראל חי ברוך השם, אך השאלה במקומה עומדת: כיצד ניתן להתקיים במציאות כזו מבלי להשתגע? או שאולי נגזר עלינו גם להשתגע, שהרי גם קללה זו כתובה בתורה? ובכן, עם ישראל החליט לא להשתגע אלא לשמור על התקווה, והדרך לכך הייתה המעבר המדהים למחוזות הנס.
מחכים לנס
בביוגרפיה הלאומית שלנו יש ניסים רבים, אך זאת יש לומר – הניסים קרו רק בחלק קטן מההיסטוריה של עם ישראל. אנו פוגשים אותם ביציאת מצרים ובמדבר. בספר יהושע מופיעים ארבעה ניסים בתחילתו – קריעת הירדן, נפילת חומות יריחו, שמש בגבעון דום, ואבני אלגביש אשר ירדו מן השמיים. וזהו. מכאן ואילך אין יותר ניסים הנעשים לכלל ישראל, אם כי פה ושם יבליח נס ליחידים. עולם הניסים מסתלק, ואת מקומו תופסת האחריות של עם ישראל לנהל את חייו בעצמו, ללא עזרה אלוקית זו. ימי בית שני כולם הם בוודאי ללא ניסים.
כעת, עם חורבן בית שני, מול המציאות הבלתי אפשרית, מול הסיכוי האפסי שמשהו ישתנה בדרך ריאלית, כשעם ישראל מפוזר על פני ארצות רבות תחת ממשלתה של אימפריה רומית שהעולם לא ראה כמותה, כאשר ארץ ישראל חרבה באופן מוחלט, שמה מוחלף וירושלים היא "איליה קפיטולינה", יש שתי אפשרויות: להתייאש, או לחזור למחוזות הנס. שם הכול אפשרי, שם הכול יכול לקרות, שם יכול לבוא משה וברגע אחד לגאול אותנו מהקיסר ולהוליך אותנו על ענני כבוד לארץ ישראל מלאת הפירות והריקה מגויים.
האמונה בנס נעשתה הדבר הריאלי ביותר, ולמעשה הדבר היחיד שהחזיק אותנו בחיים, עם הראש מעל המים. כל ניסיון להציץ לרגע אל המציאות בפועל ולבדוק האם היא ניתנת לשינוי כלשהו לטובה – הסתיים במפח נפש גדול ובאכזבה, ופעמים רבות גם בהרעת המצב עצמו.
אסון רודף אסון. גירוש ספרד הוא האירוע הגדול הבא בתור. לפניו מסעות הצלב. כל אלו דוחקים את התודעה של עם ישראל עוד ועוד לעבר מחוזות הנס. שם, ורק שם, תיתכן תקווה. שם אין מגבלות. ומדי שנה לקראת הפסח (שהוא למעשה פורים האמיתי, שהרי להתרווח בהסבה על כיסא כבן חורין בה בעת שהגוי רודה בך ומעליל עליך עלילות דם – זוהי תחפושת שאין למעלה ממנה) הכל לובשים חג ומתמלאים באמונה הפשוטה ש"לשנה הבאה בירושלים הבנויה", על ענני כבוד כאלו או אחרים.
איש לא מוותר על הלילה הקדוש הזה. כי הלילה הזה מספר את סיפור התקווה היחידה של עם ישראל בגלות – הנס, כפי שקרה ביציאת מצרים. מעבר קיצוני ממצב למצב דרך מנהיג מחולל ניסים, והנה הכל מסתדר. הסיפור הידוע של י"ל פרץ, "העושה נפלאות", משקף תקווה זו. יש עוני מרוד, ואין מצרכים לליל הסדר. והנה מגיע העושה נפלאות, מתארח אצל המשפחה הענייה ובקסמיו מביא כל טוב לשולחן. הנס הוא הדבר הריאלי ביותר, והתודעה מכוונת אליו לאורך מאות שנים. כמו טובע הנאחז בקרש ההצלה, כך נאחזו היהודים באפשרות הנס. זו הייתה תקוותם היחידה.
יצור הכלאיים הציוני
התנועה הציונית קמה על אדני תודעה הפוכה. אלא שעל מנת להשתחרר מתפיסת הנס, היה צורך לעבור לפני כן בתחנה הכרחית אחרת ולהשתחרר מהיהדות בכלל. למעשה, התנועה הציונית היא תחנתם השנייה של המשכילים. חלק פנו להשכלה, כפירה והתבוללות, וחלק – יש לומר החלק הקטן – אחרי שעזב את ה"חדר", את העיירה ואת תפיסת הנס, בחר לו דרך אחרת: הציונות. הציונות כל כולה אמירה שאנו ניקח את גורלנו בידינו. במובן הזה, התנועה הציונית הייתה בלם מפני התבוללות והציעה לחבריה זהות יהודית לאומית, במקום הזהות היהודית הדתית שעזבו עוד לפני כן.
כך נוצר מין יצור כלאיים. מצד אחד מסירות אין קץ, עטופה בלהט שמזכיר להט דתי עוצמתי, אלא שלהט זה מופנה לישוב הארץ, בניינה, קיבוץ גלויות והגנה. מצד שני עזיבה מוחלטת, תוך כדי זלזול ולעג, של העולם הדתי ההלכתי הישן, ובעיקר עזיבת ההישענות על הנס. השיר "נס לא קרה לנו, כד שמן לא מצאנו" ילווה מעתה את טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. האמירה ברורה: כל מה שהשגנו לא בדרך נס בא לנו אלא בעמל גדול ומאמץ עצום. "בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור!"
הנס, שהיה המוצא הריאלי היחיד בגלות הארוכה, הוחלף בציונות שזיהתה שהמציאות בשלה לשינוי. תמורות היסטוריות, אימפריות קמות ועולות, רוח של שוויון – כל אלו יכולים ליצור שינוי אם רק נעבוד לקראתו, וניצור תנאים מעשיים ומדיניים שיהוו כלים ראויים לרעיון הזה.
על יצור הכלאיים הציוני הזה, מלא המסירות והלהט מצד אחד והבוז והלעג מצד שני, הביטה היהדות החרדית ובחרה בדרך ההגיונית מבחינתה – התעלמות או התנגדות. הלכה ונוצרה כאן ישראליות שבעטה בכל אשר היה קדוש לעם היהודי לאורך הדורות: שבת, טהרת המשפחה, כשרות, תפילה ותורה. אם תרבות היא חלון הראווה של חברה, אזי הסרטים הישראליים, הגסים מאוד ברובם, מבטאים את חלון הראווה של הישראליות. החרדיות מצאה עצמה מותקפת על ידי תרבות שזרה לה לחלוטין, אלא שהפעם תרבות זו דיברה עברית, התיישבה בארץ הקודש ואף הקימה בה מדינה, וגם נחלה הצלחות כבירות בכל תחומי בניין הארץ. אחד יחיד ומיוחד היה הראי"ה קוק שידע לזהות את נקודת הקודש בתנועה הציונית, אך בדורו הוא היה יחיד.
התגובה החרדית לתנועה הציונית הייתה הגבהת חומות והתבצרות עמוקה בכל מה ששמר עלינו לאורך אלפיים שנה, כולל הישענות על הנס. תודעה זו הלכה וחדרה גם לאופן הקיום האישי והפרטי, של הצורך להתפרנס לעומת פרנסה מהשמיים. החברה החרדית מדברת על עצמה כחברה של אוכלי מן.
מן הצד השני, התנועה הציונית הלכה וצברה הצלחות שהביאו לגאווה של כוחי ועוצם ידי, התפארות עצמית וממילא העמקת הריחוק ואף הזלזול בחברה הישנה והמסתגרת שחיה בתוכה. זו הובילה שוב להגברת ההתנגדות מצד החברה החרדית, וחזר הדין.
תפיסת הנס המסתגרת ותפיסת המעשה הפועלת חיו זו לצד זו בשלום כך וכך שנים, עד שהאדמה החלה לרעוד. מלחמת יום הכיפורים והמשבר שאחריה, המשבר הכלכלי של שנות השמונים ועוד שלל מאורעות, סדקו את הביטחון העצמי המופרז של התנועה הציונית. אלבומי הניצחון המפוארים של מלחמת ששת הימים פינו את מקומם לאלבומי חשבון נפש. משהו זז, משהו בפנים התחיל להתרכך.
לוקחים אחריות
גם החרדיות השתנתה. ראשית מבחינה כמותית. שוב אין מדובר במיעוט זניח אלא בקבוצה הולכת וגדלה. אבל היה גם שינוי איכותי. ההחלטה המסורתית שחרדים לא יושבים בממשלה התבטלה, ומנהיגי ציבור חרדים מצאו עצמם נושאים בתפקידים שיש בהם אחריות לכלל ישראל. ש"ס פרצה את הסכר, ואחריה הגיעו גם האשכנזים, תחילה ברמה המקומית (לופוליאנסקי בירושלים) ואחר כך גם ברמה הלאומית (ליצמן כשר בריאות ושיכון). כל אלו תפקידים שמחייבים את השר לדאוג לכלל ישראל. אפשר לטעון שדאגו יותר למגזר שלהם, אך הגדרת התפקיד לא משתנה.
חלה כאן התקרבות. הציונות עברה תהליך מסוים של ריכוך. גאוותה קצת ניטלה ממנה, והיא מצאה עצמה מתמודדת עם עולם ערכי שכבר איננו ברור כבעבר. עדיין היא בטוחה בדרכה, עדיין היא לא באמת סופרת את הציבור החרדי, עדיין היא מביטה עליו בפטרונות ופוטרת אותו מכל מילוי חובה, כמי שאין לצפות ממנו לדבר. אך בתוכה מתחולל מין משבר פנימי.
מנגד, החרדיות הולכת ונוטשת את מחוזות ההישענות על הנס ומקימה לעצמה מסגרות לימודים, הכשרות מקצועיות, מסגרות פוליטיות. מנהיגים חרדיים לוקחים על עצמם תפקידים שיש בהם אחריות על כלל ישראל. שרים חרדים שותפים בקבינטים המנהלים מלחמות.
הקריאה העכשווית המופנית כלפי הציבור החרדי להתגייס ולהיכנס תחת האלונקה, היא בעלת השלכות מרחיקות לכת. ראשית, לחרדים. לכול ברור שמה שהיה שוב לא יכול להימשך, והחברה החרדית תצטרך למצוא את הדרך ליטול חלק במאמץ ההגנה והביטחון במדינה. מתווי גיוס מועלים על ידי קבוצות שונות, והכל עוסקים בשינוי שחייב להתרחש בחברה החרדית.
אך הקריאה הזו אינה פחות דרמטית גם מבחינת מי שמשמיע אותה – החברה החילונית־ציונית. כי כאשר אתה רב עם מישהו וכועס עליו, הדבר מעיד שאתה סופר אותו והוא בעל משמעות עבורך. זהו שינוי גדול בעולם החילוני, לעומת ההתעלמות הגורפת שהייתה גישתה של התנועה הציונית לאורך שנים רבות.
הקריאה לגיוס כוללת באופן סמוי קריאה לעזרה. הסדקים שהזכרנו התרחבו עוד, ועתה מתרחשת שם נביטה מפתיעה. התנועה הציונית מודה שהיא זקוקה לעזרה מאלו שהיא התעלמה מהם ואף זלזלה בהם לאורך השנים, ולא ראתה בהם כתובת לדיבור רציני.
הבקשה הזו כוללת באופן מובנה גם הבנה עמוקה שיהיה צורך ליצור בתוך המסגרת הצבאית תנאים כאלו שיאפשרו לאדם חרדי לשרת מבלי שאורח חייו ישתנה או יפגע. בקיצור, להקים בצבא איים חרדיים מובהקים. דבר כזה לא היה יכול לעלות על הדעת לפני שנים לא רבות. הצבא דאג להדגיש בכל עת את היותו צבא חילוני, ודאי ביחידות הקרביות ועוד יותר באלו המיוחדות, ששימרו לעצמם מנהגים ומסורות עוד מימי הפלמ"ח, בהם אכילת טרפות ועוד. הרב גורן, בעוצמתו התורנית והאישיותית, הצליח לקבע בצבא פקודות המאפשרות לחייל דתי לשרת בו, אך כידוע יש פער גדול בין פקודות ליישומן. האווירה הכללית בצבא היא אווירה חילונית מובהקת, כידוע לכל מי שבא בשעריו.
הנצח וההוד
הקריאה המושמעת כלפי החרדים לבוא ולהתגייס היא לדעתי אירוע מכונן של החברה החילונית לא פחות מזה של החברה החרדית. זו הפעם הראשונה שהתנועה הציונית פונה אל הקולקטיב החרדי ומניחה לפניו ציפיות כשותף. יש בכך הודאה בחולשה, הזדקקות והתרככות.
בשפה פנימית נאמר שספירת הנצח, מלאת הביטחון העצמי שהתנפח לעיתים לביטחון עצמי מופרז, ספירה המבטאת את התנועה הציונית, החלה לקיים קשרים עם ספירת ההוד התמימה שלידה. ספירת ההוד מודה כל העת לקדוש ברוך הוא, וגם מודה שאינה יכולה לבדה ושהיא זקוקה לעזרה ולהישענות. שתי הספירות הללו פעלו כל אחת בנפרד, אך הילוך אמיתי יכול להתקיים רק כששתי הרגליים הללו – נצח והוד (על פי הקבלה ספירת הנצח מקבילה לרגל ימין וספירת ההוד לרגל שמאל) – מתחילות ללכת יחד. ביטחון מצד אחד והודאה בהזדקקות מצד שני. נצח ואז הוד. שתי הספירות הללו מתקרבות זו לזו, ונוצרת כאן ראשיתה של הליכה משותפת.
האירוע הגלוי שאנו מצויים בתוכו טומן בתוכו רובד סמוי. החברה החרדית נפרדת מתפיסת הנס שליוותה את היהדות כולה לאורך אלפיים שנה, וצועדת בעיניים פקוחות אל עבר המעשה והריאליה. תחילה בתחום הפרנסה והדעת, אחר כך בתחום הממשל המקומי, בהמשך בתחום הממשל הארצי, ובעתיד בלקיחת אחריות משותפת על ענייני הביטחון.
מנגד, החברה הציונית מבקשת עזרה, מוכנה להשתנות ולהתאים את עצמה, ליצור מסלולי לימוד נפרדים, להכיר במיוחדות, לקבל את השבט החרדי כשבט משמעותי וראוי בחברה הישראלית כולה, על שלל המשמעויות שיש לקבלה הזו. יעבור עוד זמן עד ששתי התנועות הללו יידעו ללכת יחדיו בצורה זורמת וטובה, עד שהנצח וההוד יתאחדו יחד בצורה שלמה – ביסוד. אך דומני שאת ראשית הצירים ניתן לנעוץ במה שקורה כאן ועכשיו. אם תרצו, אין זו אגדה.
