המאמר שלפניכם נשלח לפרסום בערב חג הסוכות. מי יכול היה לדמיין שערפל יכסה את הארץ ותפרוץ כאן בפתע פתאום מלחמת קוממיות שתשדד מערכות וקונספציות, אמונות ומחשבות. מי חלם שנמצא את עצמנו באירוע בסדר גודל תנ"כי, שירים אותנו לגבהים שלא הכרנו, לנגיעה בנצח הישראלי.
פגשנו בדמע את פסוקיו הראשונים והמדממים של הפרק שלנו בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, וכעת יש לנו הזכות והחובה לעצב את הפסוקים הבאים, כדי שנניח לדורות הבאים פרק של אור ותקווה, של עוז וענווה, של תשובה ותיקון. במאמר זה אני מבקש לחדד את בשורתנו הישראלית ולהניח תשתית מחשבתית שיש בה תורה וחיים, אהבה וחסד, ברכה ושלום, שכל כך הכרחיים בימים אלה לתקומתנו מחדש – הן בסוגיות הפנים־ישראליות שמבעבעות כיום בשיא עוצמתן, הן בחידוד ייחודיותנו אל מול אומות העולם.
אני מבקש להניח תפיסה מחשבתית־תיאולוגית חדשה־ישנה בשם "החילוניות הדתית". תחילה אגע בקצרה בבשורת החילוניות. לחילוניות תרומה דרמטית ומכוננת לקידום האנושות. השחרור מכבלים דתיים (לא רק יהודיים כמובן) ומנקודות מוצא חלוטות וחתומות אִפשר לאדם לחקור, לבקר, לתהות ולנסות, לחתור להבנת המציאות ולבירור האמת ללא פניות או עכבות, והדבר הביא ברכה גדולה לפיתוח העולם.
ההיפרדות מאלוקים, לצד האמונה באדם ובכוחותיו, מחייבות את האדם ליותר פעולה וליותר עשייה ומאמץ אנושי. כשהאדם לא מגלגל את עיניו למרום, הוא מחויב להזיע יותר למחייתו ולביטחונו; "אם אין אני לי מי לי". אמנם החילוניות לא הסתפקה בפיתוח חומרי של העולם וגם לא במקסום כישוריו ותבונתו של האדם, אלא הציבה סולם ערכי ומוסרי שמאתגר את העולם הדתי. אלמלא החילוניות לא היו מופיעים בעוצמה גדולה ומחייבת ערכי שוויון, חירות ודאגה לקבוצות מוחלשות, ואפילו שיבת ישראל לארצו ותקומת מדינתנו ופיתוחה לא היו מתרחשות כך בלעדיה.
החילוניות הביאה איתה אתיקה וקודים מוסריים לכלל ולפרט. במקומות מסוימים המוסר הדתי מחוויר לעומת התובענות המוסרית של החילוניות. ראו כיצד מעצבת החילוניות אתיקה של יחסי עובד־מעביד, זכויות יוצרים, מלחמה בשחיתות, מלחמה עיקשת בפגיעות מיניות, תנועות קיימוּת והגנת הסביבה, שמירה על החי, צמחונות, טבעונות, ותנועות אינסופיות של "צדק" (לא רק עמותות חסד כפי שקיימות למכביר בעולם הדתי) ועוד. זו לא עגלה ריקה אלא סוס דוהר, המניע לא פעם את "העגלה המלאה" על גלגליה החלודים.
במשקפיים דתיים של אדם שומר מצוות וירא שמיים, אני כואב את ההחמצה הגדולה של החילוניות בעזיבת האל ובפספוס בשורת האמונה הדתית, המעניקה לעולם חיים ותקווה, מהות ומשמעות. ועם זאת, האמירה הריקה ששמעתי כנער, ש"אין לנו מה ללמוד מהחילונים", היא לא רק מרחיקה ומקוממת, ולא רק טעות טקטית ואף אסטרטגית. היא שגויה, ויותר מזה – היא מחמיצה את בשורת החילוניות לאדם הדתי. כן, בשורת החילוניות.
האשליה החילונית כאילו אין אל בורא, משגיח ומצווה, מאפשרת חירות גדולה, שחרור מכל מחסום מחשבתי ומכל תלות בגרמי שמיים. והחופש הזה מאפשר התפתחות אנושית דרמטית במעגלי עשייה רבים. החילוניות, שדחקה את אלוקים מחוץ לתודעתה, גם סייעה לאנושיות להיגמל מכל מיני וריאציות אלוהיות ילדותיות ומטופשות. כך נכחדו אט אט הפגאניות והאליליות, כך התפוגגה תפיסת האלוהים הקטנוני והנקמני, והצגת האל כמשרתם של מלכים, עריצים ופוליטיקאים. הכפירה באלוהים הסירה עוד ועוד קליפות גשמיות שנטפלו לאל ברוך הוא, זיככה וטיהרה את תפיסת האלוהות בקרב המאמינים בה, וחסכה הרבה דם נקי שעלול היה להישפך במלחמות דת בחסות אותו אלוהים מדומיין.
"תורת חיים" או "תורה וחיים"
מהי, אם כן, "החילוניות הדתית"?
בבתי המדרש שבהם התחנכתי שמעתי שני קולות מרכזיים ביחס לעולם החול. האחד תופס את החול כמאיים על הקודש או למצער כמשרת הקודש, ולפיכך על האדם לצמצם ככל יכולתו את מרחבי החול שלו ולגייסם לטובת הקודש, בבחינת "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים". הקול השני, שמקורו בבתי המדרש החסידיים בואכה הרב קוק, קורא לגלות את הקודש שבחול ולהצליח לחיות חיים הרמוניים, שיש בהם סנכרון מרבי בין הקודש ובין הקודש המתגלה בחול.
אלא שבחיים עצמם, מחוץ לבית המדרש, פגשתי משהו אחר. גם חייהם של אנשי הקודש שחייתי בצילם נראו בפועל אחרת – היו אלה תורה וחיים שנעו בקווים מקבילים, לעיתים משיקים לעיתים מתמזגים, אך בעלי אוטונומיה עצמאית.
במה מדובר? שימו לב להבדלי הגרסאות בברכת "שים שלום" החותמת את תפילת הלחש. האשכנזים אומרים "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד". התורה היא אומנם תורת חיים, אך אין קיום לחיים שאינם תורה, שאינם מתוך תורה ואינם משרתי התורה. צריך לאהוב חסד, אך אין קיום לאהבה שאינה משרתת קודש. בני עדות המזרח, לעומת זאת, אומרים "כי באור פניך נתת לנו תורה וחיים, אהבה וחסד". התורה מרכזית מאוד בחיינו אך אלוקים נמצא גם בחיים. האהבה היא אור פני ה' גם כשאינה מופנית כלפי חסד.
התורה היא נפלאה והיא הארה גדולה של צור עולמים, אך גם החיים מוארים ממנו. החיים עומדים בפני עצמם, ואלוקים מאיר דרכם ונוכח שם – בעבודה ובאכילה, בבקשת תרבות וביצירה, במוסר אנושי ובדרכי הנהגה. יהודי הוא גם אדם שנברא בצלם. הוא גם יצור אוניברסלי ולא רק ייחודי־פרטיקולרי. אין ספק שיש בנו גם קומה נוספת, וזכינו לחיבה יתירה שנודעה רק לנו, אך הדבר איננו מוחק את הרכיבים הכלל־אנושיים הגלומים בנו, את היותנו אדם.
החילוניות הדתית מבקשת לתת מקום של כבוד להיותנו תבוניים ויוצרים, בעלי רגישות מוסרית פנימית ואוטונומית. אדם הוא יצירה אלוקית, ואלוקים מבקש ממנו שיהיה אדם במלוא הווייתו. כפי שביטא זאת בעוצמה גדולה דוד המלך בתהילים: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱ־לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ, תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ".
כדי להביא לידי ביטוי את מלוא אנושיותו, תבונתו, כישוריו ורגישותו המוסרית, צריך האדם להיות קצת "חילוני". כלומר, שבחלק הזה בחייו הוא צריך להתנהל כאילו אין אלוקים. על הפסוק "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם", כתב האדמו"ר מאיזביצ'ה, בעל "מי השילוח":
אכן מה שהציב ה' יתברך בעולם הזה גוון הנראה שהארץ נתן לבני אדם, שהבחירה חפשית ביד האדם, הוא כדי שיקראו הפעולות הטובות על שם האדם… כי זה הסתיר השי"ת במכוון שיהיה מקום לעבודת הברואים, ושם נקרא והארץ נתן לבני אדם, אף שבאמת גם שם לה' הארץ ומלואה כי הוא על ימים יסדה, אכן זה הוא רצון השי"ת להסתיר אורו שיהיה מקום לפעולות אדם.
היפרדות מיטיבה
החילוניות הדתית איננה טוענת חלילה שיש מרחבים ללא אלוקים – ברור לה באופן עמוק כי אין עוד מלבדו כלל. אך בתפיסתה, אלוקים נתן את הארץ לבני אדם. כמו אבא טוב, אלוקים מרפה את האחיזה במרחבים מסוימים, משחרר את האדם להתנהל לבדו, כדי שיצליח לעמוד על רגליו שלו. אלוקים נותן כוח לאדם והוא גם רוצה שיתנהל במרחבים הללו מכוח החירות הזו, התבונה שנטע בו, הרגישות המוסרית שלו. אלו מרחבים שבהם האדם צריך להיות קשוב לאנושיותו.
המרחק מהאלוקים המתגלה מאפשר לאדם לגלות את כוחותיו, ממש כמו ילד מתבגר המשתחרר מהתלות בהורה ומגלה בעצמו יכולות וכישורים אין קץ. עיני ההורה משגיחות מרחוק, מציצות מן החרכים, לעיתים אף מושטת יד תומכת, אך השאיפה ההורית היא לתת לילד לפרוש כנפיים, להתנתק מהתלות הכובלת ולייצר היפרדות מיטיבה שתצעיד את הילד אל תחושת העצמאות המיוחלת.
החילוניות הדתית נעה בשני הצירים הללו במקביל: תורה וחיים, כניעה לאל המשגיח והמצווה ובאותה נשימה יצירת מרחבי חיים שיש בהם אוטונומיה אנושית (שהיא היא רצון האל).
לכן החילוניות הדתית תראה בעין יפה כל יצירה אנושית, כל פיתוח מדעי וטכנולוגי. היא תאמץ את המבט החירותי, החוקר, המנסה לפצח את סוד היקום ואת נפשו של האדם. החילוניות הדתית תחגוג את העולם על שלל אוצרותיו, שהרי זו הארץ שנתן אלוקים לבני האדם. החילוניות הדתית לא תתייסר על עיסוק בדברי חולין גם כשאינם משרתי הקודש. היא יכולה להתרגש ממוזיקה טובה נטולת פסוקים, מספרות איכותית שבאה מן הנכר, מפיצוח תרגיל מתמטי או מכל פלאי העולם והאדם בלי ייסורי מצפון, בלי תחושת "ביטול תורה" או כניעה פסולה לחומריות.
החילוניות הדתית תחבק רגישות מוסרית אנושית גם אם לא נכתבה בשום פסוק, מדרש או הלכה. כפי שכתב נינו של החתם סופר, הרב משה שמואל גלזנר, "כל מה שנתקבל בעיני בני אדם הנאורים לתועבה אפילו אינו מפורש בתורה לאיסור, העובר על זה גרוע מן העובר על חוקי התורה". וכשהמוסר הטבעי יתנגש במוסר הנכתב בספר, יהיה זה מאבק איתנים בין שני קולות אלוקיים בעלי משקל. ממש כמו אברהם אבינו העומד מול האל המבקש להרחיב את סדום וזועק: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!"
לכן החילוניות הדתית יכולה לראות בפמיניזם, בתנועות סביבה וקיימות, בצמחונות או בערכי שוויון, כדוגמה, קריאות מוסריות שיש להטות אליהן אוזן ולתת להן מקום גם אם אינן תוצר ישיר של בית המדרש. החילוניות הדתית לא צריכה למצוא בדל של מקור יהודי קדום כדי להצדיק אידיאולוגיה מוסרית המבקשת להגן על הסביבה, ולנסות להראות, באופן אפולוגטי להחריד, כיצד מקורן של תנועות מוסריות מתחדשות הוא בכתבי הקודש שלנו. אין צורך בכל זה, שכן גם הרגישות המוסרית של בני אדם והתשוקה האנושית לתקן עולם ואדם הן יצירות כפיו של האל.
החילוניות הדתית מבקשת לייצר קשב פנימי עמוק, נטול מסננים ומחיצות. אדם צריך להקשיב לעצמו, לתחושות הבטן שלו, היכן זה מרגיש לו בגוף. החילוניות הדתית תבכר את השכל הישר, את בינת הלב, את קול ההמון, את הרוח והיצירה האנושית. החילוניות הדתית מבינה כי לא רק ביטול היש מביא לקרבת אלוקים אלא גם הנכחת היש, כפי שאישרה הפרשנות החסידית לפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" – עבודת ה' צריכה להיעשות מתוך "רוב כל", בעזרת ה"יש" ולא רק בביטולו.
ואחרי כל אלה, החילוניות הדתית היא גם דתית. היא מאמינה ועורגת למלכות שמיים, היא מסתחררת מאהבת האל וכמהה לקדושה, היא מבקשת לגעת בנאצל ובמופשט ובאור האלוקי החופף על המציאות וממלא אותה. הריטואלים הדתיים ושמירת ההלכה הם דרך המלך למפגש חי עם אלוקים ולחוויה הרוחנית הגואלת. החילוניות הדתית רואה בשמירת המצוות שער להיכלות עליונים, והיא תעשה כל מאמץ לדבוק בדרכי האל ובמצוותיו.
החילוניות הדתית מכירה בכך שלעיתים צריך האדם לעקוד את דחפיו, יצריו, מאווייו ואף את תפיסותיו המוסריות אל מול הצו האלוקי החתום. אותו אברהם שידע "לבקר" את "השופט כל הארץ", ידע גם לעקוד את רגשותיו האנושיים ואת מוסרו הטבעי אל מול צו האלוה בעקידת בנו. החיכוך בין הקול האלוקי הבוקע ממעמקי האדם ובין הקול האלוקי שמחוצה לו הוא החומר שממנו עשויה החילוניות הדתית, והמפגש הזה בוודאי יצמיח קומה חדשה באדם ובעולם. בשונה מהתפיסה ההרמונית מבית מדרשו של הרב קוק או מהתפיסה הדיאלקטית של הרב סולובייצ'יק, החילוניות הדתית מאמצת תפיסה א־אינטגרטיבית.
לשאת את ההפכים
את התפיסה הזו פיתח פרופסור יעקב לומרנץ, פסיכולוג יהודי־ישראלי, על בסיס התיאוריה של דונלד ויניקוט. התאוריה של לומרנץ גורסת כי בני האדם מסוגלים לשאת דברים מנוגדים שאינם רציפים, אינם עקביים, חסרי לוגיקה ואף פרדוקסליים, ועם זאת לחיות בתחושה של שלמות עצמית ושלווה. התאוריה מסבירה את יסוד הגיוון בחיים ואת הכוח האנושי להתקיים ולהתפתח חרף החיים המורכבים והמסובכים, הכרוכים בחוסר ודאות. לדעת לומרנץ, א־אינטגרציה היא היכולת לשאת אמביוולנטיות, עמימות, מורכבות ופרדוקסים מבלי שהדבר ילווה במתח נפשי, בתחושת בלבול וכאוס או בתחושות חרדה ואי יציבות.
דומה כי בכוחה של ההמשגה הפסיכולוגית הזו להחזיק את המורכבות המובנית של תפיסת החילוניות הדתית. מבט א־אינטגרטיבי על תפיסת החילוניות הדתית לא יכחיש את הסתירות הפנימיות, חוסר הלכידות הרעיונית או את התנועה הדיאלקטית בין תורה לחיים, וגם לא ינסה ליישב ביניהם, לחתור להכרעה ולהעניק פרשנות שתתיימר לאסוף את כל החלקים לתצרף הרמוני וקוהרנטי. תפיסה א־אינטגרטיבית תטען כי אפשר לחיות בשלום עם סתירות ואפשר לשאת אמביוולנטיות, מבלי שנשמת האדם או העם תתערער או תפתח הפרעת זהות ואי יציבות.
נכון, פעמים זה סותר, לא תמיד זה מתיישב והרמוני, ובכל זאת נפש האדם תצליח להכיל את המתח הזה ולחיות איתו בשלום. החילוניות הדתית תנוע באופן מתמיד על הציר הזה שבין תורה וחיים. היא לא תפסיק לתור ולבקש את האל המסתתר בשפריר חביון, דרך תורתו ומצוותיו, דרך מסורת מפוארת רבת שנים, ובאותה נשימה היא תממש את האוטונומיה האנושית שהעניק לה הבורא.
התנועה הא־אינטגרטיבית הזו היא נשמת אפה של החילוניות הדתית. לכן, כדוגמה, היא תאמר לאנשי מדע שעליהם לחקור את העולם והאדם בחירות מחשבתית מוחלטת, בלי אקסיומות דתיות כאלה ואחרות. חוקר יקר, אם גילית עצמות דינוזאור או שכבות גיאולוגיות קדומות, אל תכבול את חירות המחשבה האנושית בשל הצורך להיות נאמן לפסוקי המקרא או לאמונה דתית. זכור, "והארץ נתן לבני אדם". האדם צריך לעשות את המקסימום שלו כדי להבין, לקיים ולהניע את העולם בכליו האנושיים ובשכלו הישר.
ברור שכל ממצא אנושי במהותו יהיה חסר ולא מקיף דיו, אך הוא יהיה שלו, של האדם, המקיים את צו קונו "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם" – שִלטו בעולם, לִמדו אותו, חקרו אותו, הניעו אותו. עשו כל שביכולתכם באמצעות התבונה שנטעתי בכם כדי להביא את העולם שבראתי לפסגות חדשות. לפירות מחקרכם יש חשיבות עצומה, הם עומדים בפני עצמם, ואיתם תבואו אל היכלי האלוקים אפופי הסוד. אל תכחישו את תובנותיכם האנושיות בפני האלוקים, אך גם החזיקו בהן בענווה גדולה אל מול דבר האל. התנהלו בצורה א־אינטגרטיבית בין דבר האל המתגלה והחבוי ובין אנושיותכם הפועלת וצלם אלוקים המניע את מעשיכם והגיונות ליבכם. גם אם הם לא תמיד מתיישבים זה עם זה, אל תרפו משניהם גם יחד.
עמידה ולא כריעה
החילוניות הדתית תקרא למאמיניה להיות קשובים למוסר הטבעי באדם ולרגישות אנושית אצל יחידים או קבוצות. אם האדם חש שמשהו לא הוגן, לא צודק ולא מוסרי, אל לו להדוף את הרגש הזה מפני דבר האל הנכתב בספר או הנמסר בידי חכמיו מדור לדור.
צלם האלוקים המתגלה באדם מנווט אותו בהוויה הפועמת. הוא משכלל אותו, מחדד אותו ומזכך את נפשו המבקשת טוב. כשם שאלוקים מצווה באופן טרנסצנדנטי על האדם לדבוק בטוב ולסור מהרע דרך הלכות וכללים, חוקים ואזהרות – כך אלוקים מותיר לאדם מרחבים לפלס בהם את דרכו המוסרית, "ועשית הישר והטוב". אדם שדבק רק בחוק האלוקי הנגלה ואיננו מתאמץ לסלול שבילי מוסר אנושיים, חוטא לצלם אלוקים שבקרבו.
אמת, פעמים שהמוסר האנושי והאלוקי צרים זה לזה, לא מתיישבים ואף סותרים. אך יש לאחוז בזה ובזה. פעמים שיש לעקוד את המוסר האנושי אל מול האלוקי, פעמים שצריך ליישב ביניהם, ולפעמים אף נדרש האדם, בענווה, לעמוד מול האל ולתהות "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", עד שהחיכוך בין שני הקולות הללו יוליד שביל מוסרי חדש שיש בו מזה ומזה. החילוניות הדתית מבקשת לייצר כל הזמן תנועה א־אינטגרטיבית בעולם עלום ואפוף סוד, לפסוע בשני השבילים המקבילים גם יחד, להסתחרר מקדושה באור פני ה' שנתן לנו תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום.
בחודשים החולפים התחוורה לי יותר בשורת תקוותה של החילוניות הדתית לעולם. לא מכבר שמעתי ממזרחן מוכר כי בתיאולוגיה המוסלמית אין אוטונומיה למוסר האנושי, הבחירה החופשית כמעט לא קיימת, והדטרמיניזם נוכח בה מאוד. פרוש המילה "אסלאם" הוא "השלמה", שמשמעה השלמה מוחלטת עם רצון האל – כניעה וסגידה בכריעה והשתחוויה, המאיינת את האדם אל מול האל. אין מצפון, אין מוסר אנושי, אין הקשבה פנימית, אין ביקורת. הצו הדתי תמיד יהיה מוחלט ונטול ויכוח, מה שהוביל, כפי שראינו, למתקפה רצחנית וברברית נטולת עכבות. מה שיגיד השייח' או האימאם – תמיד יהיה קדוש.
לעומת זאת, ביהדות התפילה המרכזית נקראת "עמידה", כעמידתו של אברהם והתנצחותו עם אלוקים. בשונה מהאסלאם, אנו נקראים "ישראל" על שום שיעקב נאבק עם אלוקים ועם אנשים. וכפי שכתב הרב יונתן זקס:
אני גאה להיות שייך לעם ישראל, שמשמעות שמו 'כי שרית [נאבקת] עם אלוקים ועם אנשים ותוכל', שכן חרף אהבתנו לאנושות, מעולם לא חדלנו להתגושש עמה, קוראים תיגר על אליליה של כל תקופה. וחרף אהבתנו הנצחית לאלוקים, מעולם לא חדלנו להיאבק עמו, כפי שהוא לא חדל להיאבק עמנו.
התפיסה הא־אינטגרטיבית של אוטונומיה אנושית, לצד אהבת האל והליכה בדרכיו, היא סוד קסמה ובשורתה של היהדות. זוהי תיאולוגיה גואלת שתיטיב עם האנושות כולה ותוציא אותה מסחרור מדמם של מלחמות דת מכאיבות, מבלי לוותר על האמונה הלוהטת באלוקים שמביאה ברכה ועומק לעולם ומבלי לוותר על הייחודיות שלנו כעם, כמו על הצורך האנושי בפרטיקולריות ולאומיות בריאה.
החילוניות הדתית היא בשורה רחבת כנפיים שלא רק ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד לעולם כולו – להביא גאולה לעולם.
