כל חיי הצבעתי ש"ס. היו זמנים שהייתי בין המקורבים להנהגה, ובמיוחד לרב עובדיה יוסף, שהוקרתי והערכתי וציטטתי מפסקיו בכל מקום (ולא רק בגלל הקרבה המשפחתית בינינו). לרבנית מרגלית עליה השלום הייתה חיבה מיוחדת אליי, ולא פעם היא לחצה עליי להיכנס למערכת הפוליטית, דבר שעשיתי רק בשלב מאוחר יותר. על רקע זה, אמירתו של הרב יצחק יוסף כי "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא ניסע כולנו לחו"ל", הייתה בעיניי מתמיהה ואף מקוממת. כיצד משפט כזה נאמר על ידי הראשון לציון? וכי טחו עיניו מראות מה קורה בזמן מלחמה? האם זו דרכה של ש"ס, שלה אני מצביע?
למרבה הצער, צץ לפתע שיח חרדי אנטי־ציוני שמובל דרך רבנים ספרדים קיצוניים, וקולה של ש"ס נאלם באין מענה. מכתב הרבנים שפורסם לפני כשבועיים מצטרף למגמה זו. כיצד תנועת ש"ס וראשיה אינם מתנערים מאותם קיצוניים, שמדברים כביכול בשם הציבור הספרדי ומכריזים בלי בושה בזמן מלחמה כי "המדינה החליטה לבולל את החרדים בתרבות החילונית", או שכאשר מדברים על תוכנית צנומה לגיוס חלקי של חרדים שאינם לומדים, קוראים לה "תוכנית זדונית" שמטרתה "להטמיע ולבולל את הציבור החרדי הספרדי בתוך התרבות החילונית ולצמצם מספרם של שומרי התורה"? אלה משפטים מוזרים ותמוהים שנלקחו מבית מדרשם של נטורי קרתא, וזרים הם לשכמותנו.
כדאי להזכיר: תנועת ש"ס קיבלה בבחירות האחרונות יותר קולות חיילים מאלה שקיבלה "יש עתיד". היבדלות מעם ישראל אף פעם לא הייתה ממאפייני ש"ס ומטרותיה. דמיינו לרגע מה חושב אותו חייל תומך ש"ס שנמצא בעזה ומעמיס פגז לתומ"ת, כאשר הוא רואה מכתב מעין זה. תארו לעצמכם את אותם חיילים מן השורה הקרויים חפ"שים, שדוהרים בטנקים, בהאמרים ובנמ"רים, נלחמים בעוז ומסכנים עצמם למען העם והארץ, ובמנוחתם שרים בגרון ניחר "עם ישראל חי" – מה יחשבו באותם רגעים מצמיתים?
כולנו התגאינו והתפללנו בבנינו המגויסים, בשר מבשרנו וממשפחותינו, שנלחמו כאריות וקידשו שם שמיים ברבים. אליי פנו בזעקה ובשאלה, באין עונה: הכיצד אותם רבנים מפלגים דוחקים בהם ומגדירים אותם כמתבוללים שנפלו לתוכנית זדונית, כאשר משרתים המה את עם ישראל? היכן הקול השפוי של ש"ס בימים אלה? ותמיהה מכופלת בעיניי, הכיצד לא נשמע קולם של רוב חברי הכנסת של ש"ס שעשו שירות מלא או חלקי, ושכובשים פניהם בראותם כרוזים מעין אלה? רק שני מרהיבי עוז השמיעו קולם עד כה: השר יעקב מרגי והשר משה ארבל, שניהם שירתו בצה"ל. מעט מזעיר לצערי.
הרב עובדיה נגד רבני בני־ברק
את הרב עובדיה הכרתי בצעירותי, עת למדתי בישיבת מרכז הרב והייתי בין מתמידי שומעי לקחו, לפני ששמעו הגיע לרבים. מדי ליל שבת התייצבתי לשיעורו הקבוע בישיבת פורת יוסף ברחוב מתתיהו שבגאולה, עם חבורה של כשלושים בחורים ספרדים סרוגים, בעיקר ממרכז הרב. לימים נוספו כעשרים בחורים, חלקם ספרדים, מישיבת חברון, ומעטים מישיבות אחרות לצד כמה בעלי בתים. האשכנזים הלכו באותם לילות שבת לשמוע את דרשת הרב שלום שבדרון. אנו ביכרנו את הרב עובדיה; אהבנו את פסיקותיו המקילות והחדשניות, וגם כי הוא "משלנו". זכורות לי במיוחד אהבתו לארץ ולעם, ורגישותו למשפחות חללי צה"ל לאחר ניצחון ששת הימים.
עם השנים, במיוחד לאחר שהתקרבנו משפחתית, שאלתיו שאלות הלכתיות והתייעצתי עימו בענייני ציבור. היו לי לא מעט שיחות אישיות עם הרב, ושמעתיו מפיו פסיקות מהפכניות שלא כולן פורסמו. בהן התנגדותו הנחרצת למחיצה בבית חתנים ובחתונה משפחתית, או ברכת הדרך שקיבלתי ממנו על כך ש"בחור ישיבה שלא לומד עדיף שילך ללמוד מקצוע או לאקדמיה כדי שיתפרנס". עם הזמן הוא שלח אליי לא מעט בחורים כאלה. או אמירתו שהושמעה בבית הוריי, כי "אברך בכולל המתפרנס מן הצדקה אסור לו לקנות ירקות של ערבים בשמיטה אלא על פי היתר הרבנות (שהם ירקות זולים יותר), ומי שלא נוהג כך עובר על לא תגזול". פסיקה זו קוממה עליו בזמנו לא מעטים מרבני בני־ברק, עד כי סגרו בפניו את שערי בית הכנסת "משהד" שבו היה אמור לדרוש. אפשר להזכיר גם את הדרכתו אליי שכאשר אני בתפקיד רשמי חובתי לשרת את כלל הציבור, אפילו כשהדבר מנוגד לדעותיי ההלכתיות (למשל אחריותי וחובתי לפתוח בריכה עירונית בשבת כשהנני מכהן כראש המועצה ויו"ר המתנ"ס, ובתנאי שאני מצמצם את חילול השבת עד כמה שאפשר).
רבים מהחיילים המגויסים יסתרו את האמירה שהמדינה החליטה לבולל את החרדים, ויעידו על התחזקותם דווקא בצבא בזמן מלחמה. הציבור הספרדי על גווניו רואה עצמו כחלק מהמדינה ורוצה לתת את תרומתו בימים קשים אלה. המדינה ותושביה יקרים לליבו, ובמטותא אל תביאו למחננו אידאולוגיות זרות
לא אשכח כיצד בשבת חתן בבית הוריי, הושיבתני אימי עליה השלום ליד הרב והרבנית בסעודה. כשנודע לרב שבשבוע שלאחר מכן הנני יוצא לחו"ל בשליחות המדינה, טפח על לחיי, נזף בי מעט, ושאלני: הכיצד עוזב אתה את ארץ חמדה? השבתי לו כמאמר הירושלמי: "מעשה ברבי יצחק הירושלמי שרצה לצאת לחו"ל… באו אליו חכמים ואמרו לו: מירושלים אל מחוץ לירושלים אין יוצאים, מירושלים לחו"ל על אחת כמה וכמה? אמר להם נתקנאתי בבני חו"ל שהם מרגישים טעם געגועים לארץ ישראל". צחקנו, וכשפגשתיו לראשונה כששבתי משליחותי שאלני לראשונה: גבי, התבוא לעזור לנו בבחירות? כעת הנני מבולבל כשבנו של הרב, הראשון לציון, הכריז שייתן לגיטימציה לירידה מן הארץ, בניגוד לדברי רמב"ם מפורשים. האם מורשת הרב עובדיה משתנה לנגד עינינו?
הרב עובדיה היה מחולל המהפכה הספרדית, ועל סמך פסיקותיו, מחשבתו המקורית וכתפיו הרחבות לא חשש מכלום. את הדוקטורט שלי כתבתי על "הפילוסופיה ההלכתית של הרב עובדיה", כך שהנני בקי מעט בכתביו.
בעיניי, ש"ס הייתה יורשתה של המפד"ל ההיסטורית. חשתי בה נוח משום שהאמנתי שהיא יודעת להכיל בתוכה ציבורים רחבים, מגוונים ומכובדים. היא הייתה בעלת היבטים תרבותיים ורעיוניים שונים מהמקובל בעולם הדתי והחרדי, עם רצון ליצור יהדות ישראלית חדשה שבה תלמידי חכמים, מלומדים ועמך כרוכים יחדיו, כאשר הדבק המחבר גדול יותר מהמפריד, כפי שהיה בקהילות הספרדיות בחו"ל. כך חשבתי.
כל מי שהרגיש שזלזלו במורשתו מצא נחמה ומחסה בש"ס, שכללה ציבור מגוון ואפילו קוטבי: מה"שקופים", כפי שהם נקראים היום, עד כוכבי כדורגל מפורסמים ששיחקו בשבת; חילונים, מסורתיים, דתיים־לאומיים, חרד"לים עם חרדים, רבנים וראשי ישיבות. כולם היו בסירה אחת והתגייסו למען הצלחתה. לא בכדי יצאו חוצץ נגדה ראשי ישיבות ספרדים "שהשתכנזו" בבני־ברק. אולם עם הצלחה לא מתווכחים, וש"ס עברה את כל המהמורות בשלום.
לא זו דרכנו
ההערכות הן שכיום ציבור מצביעי ש"ס חציו חרדי קלאסי, וחציו ציבור מגוון אחר. הכרתי היטב את ההנהגה הוותיקה של ש"ס. עבדתי עם השר יצחק פרץ עת החלה העלייה הגדולה מברית המועצות, וכיהנתי כראש מועצה ממונה בקרני־שומרון מטעם משרד הפנים. כיוון שכפרנו במוסכמות העזנו לחולל מהפכה אידיאולוגית שרק ספרדים היו מסוגלים לעשותה. הקמנו תוכניות ומוסדות אקדמיים ראשוניים לציבור החרדי ללא חשש, משום שלא היה לנו תסביך "ההשכלה". הבאנו קבוצות לטורו־קולג' בירושלים, והקמנו את הקמפוס החרדי והקריה האקדמית בקריית־אונו. חלק מהשלד החינוכי והפוליטי של ש"ס, כולל שרים, לימדתי אישית, כך שהנני מכיר את הלך הרוח בתנועה. וברוך ה', מי היה מאמין ש־17,000 סטודנטים חרדים לומדים היום באקדמיה – חלקם הגדול אשכנזים – מבלי שייקראו מתבוללים או "משכילים"?
הבה נבחן את ההבדלים המהותיים בין שתי הקהילות המרכיבות את העם היהודי בדורותינו – הספרדית והאשכנזית: ההלכה הספרדית מקלה יותר מאשכנזית, פחות מפלגת, ומחברת במהותה. אהבת העם והארץ הייתה נטועה כה עמוק אצל הציבור הספרדי וחכמיו, עד שהם לא נזקקו לכל אידאולוגיה כדי לעלות לארץ ישראל. יש להבחין כי בקרב הספרדים לא קמה כל תנועה אנטי־ציונית כפי שקרה אצל האשכנזים. עובדה היסטורית נוספת היא שהמחלוקות הגדולות שפילגו את הקהילות האשכנזיות באירופה פסחו על הקהילות הספרדיות. אם היו ניצני מחלוקת נמצאה פשרה או שהם נדחו על הסף. הרבנים היו מספיק חכמים וטולרנטיים, ותמיד מצאו דרך ללכד את הציבור ולמצוא את החיבור ולא את המפריד.
עובדה היא: בקרב הציבור הספרדי לא נוצרו כתות של רפורמים וקונסרבטיבים וגם לא של אורתודוקסים, אפילו שהיו כאלה וכאלה. בקרבם לא יימצאו לא חסידים ולא מתנגדים, לא ליטאים ולא חסידי טנג'יר או בגדד, לא נטורי קרתא ולא כנענים, לא כופרים או אוכלי נבלות לתיאבון. ולא בכדי. הייתה הנהגה אחת שכולם נשמעו לה וכיבדוה, שלא כאשכנזים שבין כתותיהם בנו חומה מפרידה, חומה שגרמה שלא התחתנו זה בזה, לא אכלו זה אצל זה ואפילו שטמו זה את זה. חומה שעשתה את התורה לשתי תורות. זו מעולם לא הייתה הדרך הספרדית.
עובדה נוספת היא שהציבור הספרדי, שמנה עד מלחמת העולם השנייה כ־15 אחוזים מתוך 16 מיליון יהודים בעולם, עלה ברובו לארץ ישראל, בניגוד לאשכנזים המהווים את רוב הגלות עתה. אצל הספרדים לא יימצאו רבנים שיצאו נגד הציונות ולא הזדהו עם מטרותיה. הם לא יצאו בכרזות בנוסח "שם, היכן שאנו חיים, נמצאת המדינה שלנו", כדברי הבונדיסטים. ידעו כולם, ללא יוצאים מן הכלל, שהמדינה שלנו היא בארץ ישראל בלבד. את כל הקלקולים האלה, לצערי, מביאים עתה למחננו. רק בהגיענו לארץ נחשפנו למחלוקות האידאולוגיות שגרמו לפירודי החבילה, כולל האמירות המקצינות. למדנו זאת מהר, אך זו לא דרכנו.
מתרחשת כאן מהפכה מבית. לפנינו חיקוי והשלטת אידיאולוגיה זרה לרוח הספרדית על ידי רבנים וראשי ישיבות שחונכו במסגרות אשכנזיות, ואט אט ההנהגה מקבלת אותם וחוששת לצאת חוצץ כנגדם. זה החל בגרירת רגליים בהכנסת לימודי הליבה במוסדות ש"ס. כשפרצה הקורונה גם הם התלבטו האם לסגור את תלמודי התורה בזמן מגפה, והמשיכו להיגרר בעניין גיוס לצבא. כל ההנהגה נכנסה למנזר השתקנים, כשהרחוב הספרדי מחכה לאמירה ברורה יותר.
יתרה מכך: מוזרה בעיניי הצהרתו של ראש ישיבת פורת יוסף, הרב משה צדקה, שמבחינה אידאולוגית בחורי ישיבה שאינם עוסקים כל היום בתורה, אסור חלילה לקחתם לצבא, כאילו מדובר בצבא של הצאר הרוסי, ואותם בחורים חלשים שאינם לומדים תורה הם ה"קנטוניסטים" החדשים. האם לא היה מקום לצאת נגד אמירה מקוממת זו?
להוביל מהפכה שנייה
אריה דרעי היקר, זכויות רבות לך בהחזרת עטרה ליושנה. אולם דבר־מה קטן לי אליך, ובטוחני שלא אחדש לך דבר. כל תנועה ציבורית זקוקה לאחר דור לניעור ובדיקה פנימית עמוקה האם היא עומדת במטרותיה, או שמא נשחקה עם השנים, במה טעתה ואת מה יש לתקן. האם תנועת ש"ס של ימינו עומדת במטרתה העיקרית "להחזיר עטרה ליושנה" באמת ובתמים? האם הדגם של בן תורה ספרדי שמתכחש לחובותיו במדינה, אינו מנוגד לעולם התורני של חכמי צפון אפריקה וחכמי בגדד שהיו אמונים על תורה ומלאכה, תורה עם דרך ארץ ועם אהבת הארץ, כפי שראה אותה בחזונו הרב עובדיה?
אזכיר למי שפחות יודע ומכיר, שהרב עובדיה התחיל את דרכו בתל־אביב כרב בבית הכנסת של בני עקיבא ברחוב חזקיה המלך 8. הרב היה חבר ב"חבר הרבנים של המזרחי", וכתב באופן קבוע את תשובותיו הראשונות בחוברות המודפסות של חבר הרבנים הזה. ניסיונו להתקבל כשווה במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל לא צלח. רק לאחר שהקים את ש"ס הוכרז המרד כנגד החיבוק האשכנזי הליטאי, ותנועת ש"ס יצאה סוף סוף לעצמאות.
אריה, לא אחדש לך כלום אם אומר שהרב עובדיה הנערץ לא הבדיל מימיו בין כיפה סרוגה לשחורה, בין תלמיד מישיבת הכותל, מפורת יוסף או מ"חברון". המדינה הייתה יקרה לליבו מאוד, וכל חייל שבא לפניו לקראת גיוס הוא בירכו בכל מילי דמיטב. כולם היו תלמידיו. זכורני שפגשני בחתונת אחותי, שהוא ערך בה את החופה, וביקש ממני: גבי, בוא תעזור לנו בבחירות הקרובות. ואני ברוב חוצפתי שאלתיו: ומה עם הציונות וארץ ישראל? הרי התחברתם לאגודת ישראל! תכף השתיקני, נזף בי ואמר בנחרצות: "איך אנחנו יכולים להיות נגד המדינה וארץ ישראל?"
אריה, ישבתי איתך לא מעט כדי לנסות לעזור לציבור הספרדי. אחד הדברים שעשינו היה לתת אפשרות לציבור ספרדי שלא ממשיך ללמוד בישיבות, שתהיה לו פרנסה בכבוד. הקמנו תוכניות אקדמיות לבחורי ישיבה ולאברכים ונשותיהם כדי להתפרנס, מבלי שיאבדו את תפיסתם החרדית. דומני שלהקים מסגרות אקדמיות כאלו קשה יותר מאשר להקים מסגרות חרדיות במסגרות צבאיות או סמי־צבאיות. אוכל לגייס ללא קושי עשרות אנשי ש"ס שישמחו לתת יד בהקמת מסגרות ייחודיות אלה, כפי שעשינו באקדמיה. אבל לשם כך צריך להתנער מאמירות מתמיהות של רבנים שמנסים להשריש את דעתם האידאולוגית שבסיסה אשכנזי, וכלל לא מותאמת לציבור הספרדי.
רבים מהחיילים המגויסים יסתרו את ההנחה שהמדינה החליטה לבולל את החרדים בהתגייסותם. הם יגידו להפך. עם לא מעט שוחחתי. הם יעידו כאלף עדים על התחזקותם דווקא בצבא בזמן מלחמה. המסגרת הצבאית והמלחמה שבה ראינו את חסדי ה' חיזקה אותם בדתם.
הציבור הספרדי על גווניו רואה עצמו כחלק מהמדינה ורוצה לתת את תרומתו בימים קשים אלה – בלימוד, בהתנדבות אזרחית או צבאית, וגם באמירת תהילים. המדינה ותושביה יקרים לליבו, ובמטותא אל תביאו למחננו אידאולוגיות זרות של פורת יוסף, שראשיה כמו הרב מוצפי הושפעו מהרבי ממונקטש בשנות השלושים של המאה הקודמת. לא מהם נלמד תורה, אפילו שהרב צדקה עדיין דבק בה. לא זו דרכו של הרב עובדיה.
כפי שידענו בזמן המתאים לצאת נגד הזרם ולייסד את האקדמיה החרדית על גווניה, ש"ס אמורה להוביל מהפכה שנייה של השתלבות בחורי הישיבה שתורתם כבר לא אומנותם לתוך מסגרות של נתינה. והאפשרויות רבות מאוד.
לבסוף, דומני שלטעון כי בחורי הישיבות הם כבני שבט לוי שפטורים מהצבא, זה מופרך בעליל. למלחמת מצווה גם תלמידי החכמים צריכים לצאת, והם הראשונים ההולכים לפני המחנה. ראיה יהושע בן נון, כלב בן יפונה, עתניאל בן קנז שהחזיר את כל התורה שנשתכחה בימי אבלו של משה, וגיבורי דוד המלך. נס חנוכה נעשה במלחמת המכבים על ידי מתתיהו ובניו, שכולם היו בני שבט לוי. האם לא ידעו שפטורים המה מלצבוא בצבא?
אם ההנהגה הש"סית החליטה לאמץ את הקו האידיאולוגי החרדי האשכנזי המובהק, כדאי שנדע זאת. בהחלט ייתכן שיש מקום לתנועה ספרדית שתאמץ באמת ובתמים את הרעיון הנפלא של החזרת עטרה ליושנה כבעבר. אולי היא תקים ישיבות כעין הפנימיה הצבאית, שבהן ילמדו את אמנות המלחמה? הרי היה לנו מורה דרך שהחזיר עטרה ליושנה בספרד, לא אחר מרבי שמואל הנגיד שהיה רמטכ"ל צבא מוסלמי שנלחם בצבא הנוצרי. האם יש סיכוי שביום מן הימים ש"סניק יהיה רמטכ"ל?
