החיים כפולים, אומר לנו שמעון אדף בספרו החדש וגם בקודמיו. יש בהם שכבת יומיום ושכבת פלא. וייתכנו חורים בשכבה העליונה: אשרי מי שהתנקבו לו, וגם אוי לו. גם השפה כפולה, אומר לנו אדף. גם בה יש יומיום מוגבל ודל, ולעומתו מרבץ של עושר. וגם הוא פלא. מרבץ סמוי, היודע לעמעם ולהצליל, ודווקא מתוך כך לומר במילים את אשר לכאורה אין מילים לאומרו.
זה סוד ה"גם" בכותרת הספר, הגם שבפסקתו האחרונה ניתן לו כביכול עוד פירוש. "גם", עונה אחד הגיבורים כשהגיבורה הראשית אומרת לו שהיא רוצה "פעם אחת שיתברר לי הַמָּה הזה מתוך הדברים, לפני שיהיה מאוחר. רק פעם אחת שאבין כבר במהלכם. ואתה?". אבל בעצם זה העניין. בספר שמסתורין נסוך גם על האפורים שבמקרי עלילתו, ברומן המציע שני סופים סותרים שהאחד בהם בא בחזון והאחר בא באגב – בספר כזה, הרצון להבין את הדברים כבר במהלכם הוא רצון לנקוב נקב מפולש בין שכבת המהות לשכבת המשמעות.
הסיפור מתרחש ביישוב עירוני בדרום, זירה שמזמינה שיאמרו עליה פריפריה ואפרפרות, נחשלות וחולין. למעשה יש במקום מהיפוכו של הדימוי הסטריאוטיפי, אבל גם משהו ממנו. מקום שחי בתודעה של צדדיות, ושהרוחניות המפעפעת בו מאופרת באובך של חספוס. דווקא שם, כנראה, אפשר לחיות "על סף הפלא". להניח למוזר, להזוי, למכושף, להזדחל אל החיים בלי עיניים צופיות של משגיחי הליכה בתלם.
"האחות הבכורה" היא גיבורת הרומן, והוא נחווה בעיקרו דרך עיניה. אין שמות כאן, לא לאנשים ולא למקומות, לא לארצות ולא לזמנים. האנשים מכונים על פי תפקיד או יחס. ואף כי רבים הם, השימוש החוזר בכינויים הללו, שלכאורה מרדד את האדם לפונקציה, דווקא מקל על המעקב אחר המתרחש. בו בזמן, המרת השמות בכינויים, בעיקר שמות מקומות ודברים (ישראל: "המכוֹרה"; סין: "מולדת האורז") היא חלק ממנגנון ההפלאה של הספר, המבקש לנגוע בליבם של הדברים על ידי עקיפת שמם.
ההפלאה היא הדחף העיקרי של הרומן הזה. והיא מהותה של "האחות הבכורה", גיבורתו. בעלילת הדברים, היא חיה במגע עם עולם מציאות קשוחה, ובמקביל בעולם קסם הפורץ אליו. היא נקלעת לטווח תחמנותו של קבלן מושחת, לחייה של אחייניתה הסובלת מהזנחה הורית, לתסבוכת של אהבת עבר – וגם לפרשייה מוזרה של מנורת לילה מכושפת. אך מעניין מכך, וכנראה גם חשוב מכך, הוא הרובד שאינו עלילה: רובד הלשון.
אדף עושה זאת על ידי שימוש במילים חלופיות, לא רק לשמות פרטיים אלא לכל דבר שאפשר: בסגנון עשיר לראווה, המכריח את הקורא לשׂרות עם המילים, ומתוך כך עם הדברים. הוא עושה זאת גם בתיאורים המוציאים לרגע את החפצים שבבית וברחוב מידי פשוטם. האחות הבכורה, במיוחד, מדגמנת את שמלת השכבות של השפה בכל אשר תעשה. מחיי העבודה שלה, הקטנים למידותיה, דרך סעד התשבצים שהיא מגישה לאימה, עד מנהגו של המחבר לציין לצד מה שהיא אמרה גם את מה שהיא "לא אמרה" – בכל ממד, עניינה הוא להראות שכל דבר אפשר לומר אחרת, וגם לחוות אחרת.
גם
(סיפורה של האחות הבכורה, רווקה בת שלושים, החיה על סף הפלא)
שמעון אדף
פרדס, תשפ"ד, 314 עמ'
