ההצעה לקרוא את סיפורי התנ"ך כפנטזיה מחזירה את ממד הקסם

פנטזיה, לפני שהיא ישות תרבותית, היא קודם כול צורך אנושי חיוני שבלעדיו לא היינו שורדים, ובטח לא מגיעים עד הלום. זה מה שהבדיל אותנו מבעלי החיים, ומה שגרם לנו לטוס אל הכוכבים. לכן האדם הראשון היה מן הסתם הפנטזיונר הראשון, ולא מקרי הוא שכל הכתבים העתיקים, המיתוסים והמיתולוגיות, שופעים מה שאנו מכנים בשפה מודרנית סממנים פנטסטיים. אנשי העולם העתיק מן הסתם לא התייחסו לזה כך.

ז'אנר הפנטזיה הספרותי התחיל במאה ה־18 באירופה, עם קלאסיקות כמו "מסעות גוליבר" של ג'ונתן סוויפט, "פאוסט" של גתה, "פרנקנשטיין" של מרי שלי וכדומה, וממשיך עד האפוסים של טולקין וסדרת משחקי הכס. בתחילה נטתה ספרות הפנטזיה לאתגר את הרגלי המציאות של קוראיה, את דרכי ההתבוננות שלהם בעולם ואת האופנים שבהם המשיגו אותו, ולעיתים היא אף ערערה לחלוטין את הרגלי ההכרה והתפיסה שלנו. מנגד, לעיתים הייתה כה הגיונית עד שהבעיתה את צרכניה. ידוע בהקשר זה המקרה שבו השחקן אורסון ולס הקריא בתסכית רדיו CBS את תחילת מלחמת העולמות של ה. ג'. וולס, ושומעיו נתקפו היסטריה כי היו בטוחים שאכן עכבישים ענקיים ממאדים פלשו לכדור הארץ.

לדעת רבים, הז'אנר נמצא כיום בסטגנציה מבחינת איכות לעומת אינפלציה מבחינת כמות, כאשר כמעט תמיד הוא מבוסס על אותם עקרונות עלילתיים: אם אלו יצורים מסוימים, או לאומים מומצאים – תמיד משהו יאיים עליהם, מן הסתם יצורים או לאומים אחרים. לא פעם סיפורי פנטזיה גם מבוססים בדיוק על סיפורים היסטוריים, לאחר שנתלשו מהם השמות האמיתיים, הזמן והמקום.

כמובן, לא כך התנ"ך. התנ"ך הוא הרבה דברים, במיוחד עבורנו, אבל הוא גם מכיל לא מעט רבדים ואפיזודות שמבעד למשקפיים מודרניים אפשר בהחלט להגדירם כפנטסטיים. כילדים במערכת חינוך ממלכתית חילונית, זה הדבר הראשון שהקסים אותנו בשיעורים: אשת לוט הופכת לנציב מלח; עבור יעקב נפתח לפתע סולם אל השמיים; ים סוף נקרע פתאום לשניים ועוד. רק לאחר מכן למדנו על המשמעויות הלאומיות, הזהותיות, ההיסטוריות, הפילוסופיות והפוליטיות הטמונות בו. לא משנה מהי הדרך שבה הלכנו, גם כחילונים "הפנטזיה" הזו כוננה ועיצבה אותנו.

פנטזיה ציורית מהפנטת

"אנחנו מוכנים להאמין בפנטזיה, להתגבר על ספקות ועכבות, לאפשר לה לעצב את חיינו, את הטקסים שלנו, את תפיסת המציאות שלנו", כותב הסופר והחוקר חגי דגן, שבספרו העיוני הקודם "שדים יהודים", מיפה באופן מסודר את מסורות השדים והכרובים היהודיים. הפעם החליט דגן לצאת למסע חקר נוסף, ברחבי התנ"ך, כשלנגד עיניו שתי מטרות: להצביע על הממד הפנטסטי השזור בו, ולהחזיר את המקרא אל קוראיו. כלומר, להחזיר את הסיפור למעמדו הסיפורי. לטענתו, דווקא הדיון התיאורטי המודרני על הפנטזיה בספרות, לאחר תילי תילים של פרשנויות לאורך הדורות – גורם לנו שוב לחוש ולראות בעיני רוחנו את הסיפורים, והם קשורים קשר הדוק לעבר, כשם שהם שייכים ורלוונטיים להווה.

וכפי שעשה מיפוי של שדים, הוא עורך בספרו החדש מיפוי של מופעי הפנטזיה, מתוך כבוד רב למסורת ולספר עצמו, ודרך עיניים מודרניות. בכך הוא פורש מניפה תרבותית והיסטורית רחבה ורעננה, עם ניתוחים מרתקים לחזון יחזקאל, מגדל בבל או אליהו שעלה בדהרה השמיימה, אך גם לכאלה שקצת חמקו מהתודעה הקולקטיבית, שמוזכרים במקרא כמעט כבדרך אגב ונותרו ממלכות מקודדות מסתורין, כמו למשל סיפורם של הנפילים, בני האלוהים, שהעלו את חרון השם על שלקחו להם את בנות האדם.

הספר בנוי מפרקים שכל אחד מהם עוסק בפרשייה מקראית שונה. הם מוצגים תחילה באמצעות אפיון כללי והדגשת ייחודו של כל אחד, ולאחר מכן נידונים היבטים תרבותיים נוספים ונרחבים. דגן מפגין שליטה בכל היבט בתחום – מפרשנויות ותיאוריות של חז"ל, דרך חוקרים אקדמיים של הז'אנר או המקרא, ועד הוגים פוסט־מודרניסטים.

אמנם זה נשמע כמו מיגרנה אקדמית, אבל כתיבתו של דגן לחלוטין לא מכבידה. היא רהוטה, מדויקת, ולרגע לא פסקנית או נחרצת. כמו מבקשת למצוא דרך הכתיבה עוד קודים של מסתורין, לשמר את הפליאה וההשתאות והילדיות. ואלו באים ראשית כול עם הנאה. שהרי קוראים בתנ"ך מכל מיני סיבות ומטרות, אבל דגן נחוש לא לוותר על ההנאה. "התנ"ך הוא פנטזיה ציורית, עשירה, מושכת ולפעמים אפילו מהפנטת. היהודים ידעו תמיד לספר סיפור טוב, לא פחות מכל אחד אחר".

השלווה היציבה היא קרום דק

בד בבד, דגן מזכיר לעצמו ולקוראיו כי כשם שהפנטסטי יכול להיות הפראי, הפרוע, החריג, המבהיל, המקסים עד כדי סחרור, הוא גם יכול להיות מיושב למדי, ואפקט החריגה מהמציאות המוכרת עשוי להיות מושג באמצעות "גלישות" עדינות ביותר. כלומר, למופעי הפנטזיה בתנ"ך אין חוקיות נוקשה. הם יכולים להיות פרק עלילתי שלם, ולעיתים להתגלם בשתי מילים שהולחמו (לדוגמה: "כעין החשמל", יחזקאל א, ד).

דרך העבודה של דגן היא הגדרה של מספר עקרונות בסיסיים כמו עמימות, חריגות, אי היגיון, כשפים וכדומה – עקרונות שלטענתו אפשר למצוא אחד לאחד הן בתנ"ך והן בספרות הפנטזיה. הוא מפריד ביניהם ובין מה שהוא מכנה "ספרות דתית", שגם הגדרתה שלה אינה עניין של מה בכך. אבל בעוד שבספרות המודרנית הפנטסטית אתה יודע למה לצפות, בתנ"ך לא בהכרח. ישנם סיפורים שאפשר להגדירם תחילה כריאליסטיים לחלוטין, בלי שום רמז מטרים או אווירה מכושפת, אי אילו "סיפורי אדמה וארץ אחרים הנפרעים על ידי מלחמות, בצורת, הגירה, ובשלב כלשהו מופיע תמיד סוד של חריגה, טלטלה ואי־שקט. בין רועי הצאן והאיכרים סובבים חוזים ומתנבאים, משהו רוחש כל הזמן בשמיים, משהו מתפתל בים, תחת האדמה זעה התהום בחוסר שקט. השלווה היציבה במקרא היא קרום דק המכסה על מציאות שכולה טלטלות, משברים וחריגות פנטסטיות".

ההיקסמות הילדית, נטולת שכבות האבק של ההתבגרות, פתוחה יותר לצלול אל מציאות אלטרנטיבית, שחורגת מכללי המציאות שלנו, אם כי עדיין שומרת על גבולות כדי שלא נלך לאיבוד. עם זאת, אלו לא רק הסמלים שלנו כעם, אלא במידה רבה חלק מאותו תת־מודע קולקטיבי שהגדיר קרל יונג. הסיפורים הללו, עם המראות הבלתי נשכחים שלהם, מקיימים קשרים סמויים (או גלויים) עם איזה זיכרון קולקטיבי נרחב יותר.

גלעד לימים לוטים בערפל

בסוף הספר יש עוד שבירת מבנה, והיא שני מאמרים מהרהורי הכותב – מעין ניסיונות לסכם שוב את מסקנות המסע, לבדוק שלא הותיר אבן לא הפוכה. עולה מהם תחושה שהכותב כל כך נהנה עד שלא רצה לסיים את מסעו, והם מעין "אמתלה" עבורו לספר שוב את הסיפור. דווקא בסוף התהליך, אחרי שניתח והלך אנה ואנה, הרהר והסיק, הוא כותב אולי את המשפט היפה והמייצג ביותר.

"בספר הזה ביקשתי", הוא כותב, "לחזור אל הסיפור המקורי, לחשוף אותו כסיפור פנטזיה, לעמוד על משמעותו ככזה, אבל גם, בכל זאת, לספר אותו שוב. שהרי אי אפשר שלא לספר אותו שוב. הסיפור כמו תובע את סיפורו מחדש. אבל אחרי כל זה, אחרי הניסיונות לספר את הסיפור מחדש, אחרת, אפשר לנסות להקשיב לסיפור עצמו, כנתינתו, לקול הקדומים העולה ממנו".מה שדגן החיל על התנ"ך בהיבט ההנאה מן הטקסט, אפשר להחיל גם על חלקים רבים מספרו שלו, שפשוט כתובים היטב ומזמינים אותך לצלול פנימה.

"התנ"ך מגלם איזו איכות השוכנת מעבר לתוכן שלו, ולעתים כמעט לא קשורה לתוכן או לסגנון… התנ"ך מתנשא מתוך חיינו, מתוך הארץ הזאת, או מתוך איזה דימוי שלה, מתוך עבר קונקרטי אבל הרבה יותר מכך מתוך עבר דמיוני, אבל הוא מתנשא גם גבוה מעל חיינו, כמין מונומנט, אנדרטה, גלעד לימים לוטים בערפל, נשכחים, סחופים באבק הזמנים, ועם זאת בלתי מרפים, כמו היו תובעים מאתנו דבר מה… התנ"ך קבור וחי בכל אחד מאתנו… כי אנחנו מוצאים בו את העולם הנפלא שממנו נפלנו ושאליו אנחנו נופלים כל הזמן".

קץ הפלאות

פנטזיה בתנ"ך

חגי דגן

אדרא, תשפ"ד, 327 עמ'