טיבן של אסופות מאמרים שהן מציעות לקורא "קידוחי עומק" בסוגיות מוגדרות ואינן מקיפות את כל ההיבטים שאליהם רומזת ומאפשרת כותרת האסופה. קביעה זו תקפה גם לגבי ספר זה, בייחוד משום שהוא מושתת על כנס בינלאומי שהתרחש יותר מ־15 שנים לפני צאת הספר לאור. עם זאת יש בו הרבה חידושים ממוקדים לצד סקירות כלליות מועילות, והעיון בו מעשיר את הקורא במידע ובתובנות. חיי הרוח של היהודים בספרד בימי הביניים זכו למחקר עָנֵף, ועדיין הם כמעיין מפכה. בספר שלושה־עשר מאמרים המאוגדים סביב שלושה מוקדים: הגות, לשון ותרבות. דעת לנבון נקל שהגבולות בין השלושה הללו עמומים, ומאמר אחד יכול להשתבץ היטב ביותר ממוקד אחד. לא אסקור כל מאמר במילים ספורות אלא אעיר על חלקם, ומהם פינה מהם יתד לסוגיות כלליות יותר. ברור שבבחירה זו משתקף טעמי האישי.
האסופה פותחת במאמרה של אסתי אייזנמן על "הסכולסטיקה שאחרי תומאס אקווינס ומשנתו של ר' משה בן יהודה". יש להניח שחלק מהקוראים לא שמעו מעולם על שתי הדמויות הנזכרות בכותרת, ושמא אף "סכולסטיקה" אינה מונח נהיר. אייזנמן היא חוקרת מובהקת של הגות פילוסופית במובן החמור ביותר של המונח הזה. לשון אחר: מדובר בחיבורים שנועדו מלכתחילה לקהל קוראים מצומצם, "מקצועי". כלל זה תקף רק במעגל הפנימי, הישיר, המיידי, שכן הקוראים המלומדים של חיבורים כאלה תיווכו והנגישו אותם אחר כך ביצירות פחות אליטיסטיות ויותר פופולריות, בייחוד בספרי מוסר, פירושים למקרא ודרשות.
המאמר הנידון הוא אחד הפירות של מחקר רב שנים שערכה אייזנמן על יצירתו של ר' משה, שחי ופעל סביב אמצע המאה ה־14. היא בחנה בקפידה מושגים מופשטים מרכזיים בהגותו, והראתה היטב שהוא הושפע מהלכי רוח ומתפיסות שרווחו בקרב מלומדים נוצרים סמוך לימיו. זהו ממצא חשוב המלמד לא רק על עצמו. חותמה של התרבות האסלאמית על יהודי ספרד היה עמוק כל כך, עד שגם כחלוף מאתיים שנה ויותר מעת שכבשו הנוצרים חלקים מספרד (ה"רקונקוויסטה") עדיין ניכרה בהם היטב ההשפעה האסלאמית. בהקשרים מגוונים מודגש פעמים רבות הבידול של היהודים מהנוצרים, ביוזמת שני הצדדים. מחקרה של אייזנמן מראה שמגמת הבידול לא מנעה מאינטלקטואלים בני שתי האמונות להיות במגע מפרה.
"האם היה ר' יצחק אברבנאל פלגיאטור?", שואל אלי גורפינקל בכותרת מאמרו, ובכותרת המשנה הוסיף: "דיון חדש בקטרוג ישן". "פלגיאטור" משמע מי שמנכס לעצמו רעיונות של אחרים. בימינו רווח הביטוי "גניבה ספרותית" לתיאור התופעה, שהדיה מגיעים גם לבתי המשפט. סוגיית הפלאגיאריזם מעסיקה חוקרים של שלוש התרבויות – היהודית, המוסלמית והנוצרית – בימי הביניים, והמאמר של גורפינקל הוא דוגמה נאה לסקירה ולניתוח יסודיים ומלומדים של תולדות ה"קטרוג" על אַבְּרַבַנֵאל (כך יש להגות את שמו. ראיה לכך הוא התעתיק האנגלי: Abravanel) ושל אופני הסנגוריה עליו.
גורפינקל מראה באופן משכנע ש"גם אברבנאל סבר כי יש חשיבות מוסרית ודתית לציון דבר בשם אומרו ואף נהג כן, אך למרות זאת סטה במקרים רבים מכלל זה בגין עקרונות מוסריים ודתיים אחרים. בימי הביניים ובמחקר הצביעו על שיקולים ערכיים, מדיניים ופילוסופיים שונים המצדיקים את העלמת שם האומר… האשמתו בפלגיאטיות על ידי כמה מבני תקופתו עלולה לנבוע מסיבות שונות, דוגמת הבדלי תרבות, יחס ביקורתי לאישיותו ולמשנתו, ולמצער, חוסר הבנה של מכלול שיקוליו ביחס למקרים ספציפיים. הדיון במחקר המשיך את ההאשמות מתקופת הרנסנס, ובמידה רבה אף טעה להניח שהסדר והממד הביקורתי שבכתבי אברבנאל מלמדים על גישה מדעית מוקדמת וציפה באנכרוניזם שאברבנאל ינהג על פיהם" (עמ' 54).
אפרים חזן בודק את "דרכי עיצוב המקורות בפירוש הרמב"ן לתורה". תחילה הוא מעיר, בצדק, כי כשמדברים על "לשון ימי הביניים" מתייחסים לטווח של כ־1,500 שנים במרחב גיאוגרפי עצום ובמגוון סוגות ספרותיות, ולכל אלה השפעה ניכרת על אופני השימוש בלשון המקורות, בייחוד המקרא ולשון חז"ל. חזן מראה בבירור שהרמב"ן היה מודע להיבטים שבסגנון ובניסוח, ואלה היבטים שלרוב נזנחים בעיון בפירושיו ובחיבוריו מחמת העניין בגוף דבריו. באופן לא מפתיע מתברר שלצורה יש משמעות, ומתן הדעת עליה מסייע בידי הקורא לעמוד על רמזים בין השיטין, ולעיתים דווקא שם טמון העוקץ. בהמשך מבחין חזן בין ציטוט לשיבוץ, היינו ש"הכותב משלב בתוך דבריו שלו פסוק או קטע מפסוק, כחלק מכתיבתו". מכאן הוא פונה לבחון שיבוצים אחדים בפירוש הרמב"ן, וחותם את עיונו בקביעה ש"השיבוץ האמנותי אינו עניין לשירה ולפרוזה החרוזה בלבד, אלא גם לכתיבה עיונית, ויוצר מוכשר, דוגמת הרמב"ן, יודע לנצל היטב את הפוטנציאל הסגנוני הטמון בשיבוץ". מאמר זה הוא דוגמה רעננה לדיון ממוקד, המעשיר את הקורא בתובנות ובכלי עיון שכוחם יפה הרבה מעבר לגבולות המאמר.
"הספרדי" בקהילת מצרים
שמעון שטובר ז"ל היה בקי בלשון הערבית והערבית היהודית. במאמרו הוא דן ב"תורתם של מדקדקים אנדלוסים בפירוש הנביאים של רב יצחק בן שמואל הספרדי". אפתח ואעיר בהקשר זה כי דונש בן לברט, המוכר כמשורר וכמדקדק ספרדי, נולד במרוקו, למד תחילה אצל רב סעדיה גאון בבבל, והביא מערבה את תפיסתו הלשונית. וזאת יש לדעת: במאות ה־11 וה־12 פעלו בספרד מדקדקים יהודים דגולים שעיצבו את חוכמת הלשון העברית, והשפעתם ניכרת עד היום בכללות ובפרטות.
בפתח דבריו סוקר שטובר את תולדות חייו של ר' יצחק ואת מפעלו הספרותי. אביו היגר מספרד למצרים באמצע המאה ה־11, ולכן התכנה בנו "הספרדי". כזכור, כעבור יותר ממאה שנים הגיע למצרים הרמב"ם, ואף שחי בה את רוב שנותיו כבוגר, עולמו הרוחני עוצב כבר באלאנדלוס, והוא הקפיד לכנות את עצמו כל ימיו "הספרדי". ר' יצחק היה דיין בקהיר, כתב פירושים לחלק מספרי המקרא, לתלמוד ולפיוטים, ונותרו תשובות שלו בהלכה. הוא נפטר ככל הנראה לקראת אמצע המאה ה־12.
בהמשך מתאר שטובר את מבנה פירושו לנביאים הראשונים, שניכרת בו השפעת מפעלו הספרותי של רס"ג: היה בו חלק קצר – התרגום, וחלק ארוך – הפירוש הספרותי הפשטי. הערות דקדוקיות, תחביריות ומילוניות מילאו תפקיד חשוב בפירושו. יש בו "מובאות רבות ונרחבות מחיבוריהם של יהודה חיוג', יהודה אבן בלעם, יונה אבן ג'נאח, משה בן שמואל אבן ג'קאטילה, משה בן יוסף כשכיל, וכן ממילונו של נתן בן יחיאל מרומי, הוא הערוך". עוד נוכחים בו חיבורי קראים ובראשם יפת בן עלי, גדול פרשני המקרא הקראים, שממנו אימץ את הקריאה הספרותית ההקשרית במעגלים מתרחבים.
תשומת לב רבה מייחד שטובר להשפעה האנדלוסית, שמצאה את ביטויה בעיונים שנועדו לזהות את שורשי המילים ואת משמעותן, בניתוח של צורות המילים העבריות, בבחינת קשרי המשמעות בין שדות סמנטיים קרובים, ואחרי כל אלה ועל אדניהם בניתוח מדוקדק של ההקשר הספרותי.
ר' יצחק היה אפוא מתווך תרבותי בין המערב למזרח. הוא הנגיש את מיטב פירות היצירה הספרדית בחוכמת הלשון ובפרשנות המקרא ליהודי מצרים, אך לא רק להם, משום שמן המאה ה־12 ואילך שימשה מצרים צומת חיוני בשינוע התרבותי של מורשת ספרד לתימן. קשה אפוא להפריז בחשיבות מפעלו של ר' יצחק לא רק בזמנו ובמקומו, שכן היו לו "גלי הדף" מאוחרים יותר ומרוחקים יותר.
הגדה נשית מקוצרת
הרב פרופ' משה עמאר בוחן את "השפעת לחצי הסביבה בספרד הנוצרית במאה הט"ו על דיני כשרות הבשר". לכאורה מדובר בשאלה הלכתית, ומה לה ולהשפעות סביבתיות, חברתיות ותרבותיות. עמאר מראה שלא כך הם פני הדברים. הוא פותח את עיונו בסקירה מרתקת על יחסה של הכנסייה אל הלכות הכשרות. חלק מן המגמה המובהקת להרחיק את הנוצרים מקרבת היהודים ומהשפעתם היה לאסור עליהם לצרוך בשר ומוצרי מזון אחרים מהיהודים. בפועל לא עלה הדבר בידי הממסד הכנסייתי.
פרעות קנ"א (1391), בייחוד בדרום ספרד, וריבוי האנוסים בעקבותיהן, החמיר את סוגיית הבשר הכשר, שכן היו אנוסים שצרכו בסתר בשר כזה, והכנסייה ניסתה לאסור כל מגע בין יהודים לאנוסים. "ב־1412 חוקקה מלכות קסטיליה חוק המרחיק את היהודים מחיי הכלכלה והמסחר ומחייב אותם למעשה לעקור ממרכזי הערים, שם חיו בשכנות לנוצרים, ולעבור לשכונות חדשות ומרוחקות".
עמאר בדק כיצד הגיבו הקהילות בקסטיליה, סאמורה, אלקלעא, אראגון ונווארה ל"חוק הבשר". בניגוד למנהג הקדום להחמיר בדיני בדיקת הריאה הונהגו הקלות שונות, חלקן משיקולים כלכליים של הישרדות. כעבור כמאה שנים, כשהגיעו מגורשים מספרד לפאס שבמרוקו, נתגלעו סכסוכים קשים על כך, שנדונו בחיבורו של ר' חיים גאגין, "עץ חיים", שהרב עמאר ההדירו והוציאו לאור לפני כמעט ארבעים שנה. מתברר אפוא שהדי החיים ומצוקותיהם ניכרו גם בצלחתם של יהודי ספרד במאה ה־15 ועוררו ויכוח נוקב עם אחיהם שבפאס משנמלטו אליה אחרי הגירוש.
אחתום במאמרה של אורה (רודריג) שורצולד, שעיינה ב"שני סידורי נשים בלאדינו הסמוכים לגירוש ספרד". הימצאותם של סידורים כאלה מלמדת שהיו נשים אורייניות. שורצולד סקרה בפרוטרוט את תוכנם של הסידורים, וכך מתברר בנקל שתכולתם אינה זהה. אחד הסידורים נועד לתפילה בלבד, ואילו האחר הציע שפע הנחיות מפורטות שעל האישה לאמץ כדי להיות יהודייה "טובה". עוד מתברר שנשים קיימו לעצמן סדר פסח, בלא נוכחות גברים, וחלק ה"מגיד" קוצר. שורצולד הדגימה עד כמה אין נוסחם של שני הסידורים זהה. אלה ועוד ממצאים מעניינים שחשפה מאפשרים לקורא לחוש את "דופק החיים" של מחברי או מחברות הסידורים הללו ושל קהל היעד המשוער שלהם.
ששת המאמרים שסקרתי כאן בקצרה חושפים יותר מטפח ממה שאצור בספר זה. המאמרים מגוונים ובוחנים סוגיות מוגדרות בעזרת "ארגזי כלים" מתחומי דעת מגוונים, וכפי שכתבתי בראשית דבריי, מעשירים את הקורא במידע ובתובנות. יתר על המידע המחדש שמזמן הספר לקוראיו, יש לקוות שישמש נקודת ייחוס לבחינה מחודשת של סוגיות שכבר נדונו במחקר, ובד בבד יניע חוקרים ותיקים וצעירים לבחון שאלות שטרם נדונו וראוי שיידונו, בין השאר בזכות האסופה שלפנינו.
היצירה בספרד ומסורותיה
עורכים: משה חלמיש ואורה שורצולד
אדרא, תשפ"ג, 319 עמ'
