כשסיימתי את לימודיי בתיכון והגיע השלב הזה בחיים שבו צריך לצאת לעולם הגדול ולהכיר מקומות חדשים, ידעתי ללא שום ספק שאני רוצה לחיות בדרום. לא היה אכפת לי מהמרחק, או מהיציאה לפריפריה לא מטופחת (בכל זאת, כפר־סבאית). ידעתי שאת חום הלב והפשטות שנכונים עבורי אמצא בדרום.
את שנת השירות הלאומי שלי ביליתי באשקלון, והתאהבתי בעיר הזו. אפשר לומר שהאהבה ההיא לא אכזבה אותי מעולם. התאהבתי בכולה: באנשים, בשכונות. הפתיחות והישירות של תושבי העיר כבשו אותי. זכיתי אז להרגיש בת־בית אצל יותר מחמש משפחות שההיכרות איתן הייתה אפסית, ובכל זאת הן פתחו בפניי את ביתם בלי שום מחסום. הרגשתי שזה המקום הנכון לפרוח בו.
כשהסתיימה שנת השירות וחזרתי הביתה, כל מה שחיפשתי היה איך ומתי לחזור לשם. ובאמת, כשהתחלתי ללמוד, לאחר חיפושים קלים בחרתי בשדרות למקום המגורים הסטודנטיאלי שלי. ושוב פרחה האהבה הבלתי נגמרת לעיר שכולה לב. יש משהו שם בדרום הארץ שגורם לאנשים להיות קשובים מאוד לפעימות ליבם של אחרים, וזה הקסים אותי.
אבל אין בעולם מקום מושלם. אל הקסם שחשתי הצטרף הצליל הצורמני והמפחיד של אזעקת צבע אדום וקולות הפיצוץ שהגיעו אחריה. עד היום, מרחוק כל כך, אני עוד יכולה לשמוע בדמיון את האזעקה מופעלת, מחרישה את אוזני כל תושבי העיר ומטילה אימה על תושביה.
בשנים הבאות, על אף הקושי הגדול, לא עזבתי את שדרות. כשהתחתנו ועברנו לגור בה ידענו שגם אם בבוא היום נרצה בטעות לחשוב על עזיבה, זה יהיה קשה. לנטישה יתלווה שברון לב גדול. כשהחלטנו בכל זאת לעזוב, שכנתי האהובה שאלה ברצינות גמורה: "ומתי אתם חוזרים?"
עצות לעצם
ברבות השנים והמרחק משדרות, הבנתי יותר מה הפך את העיר ליקרה כל כך לליבי. הרגשות האלה העמיקו עוד יותר במלחמה הזאת, עם השקט המדמם שהעיר הזו חווה, והתחושה הקשה של עתיד בלתי ברור לה ולשאר תושבי הארץ שנאלצים לגלות מביתם כבר זמן ארוך מדי.
המציאות הקשה ביישובי הדרום ובפרט בשדרות הפכה עם הזמן להיות עילה לחמימות המורגשת בכמעט כל בית בעיר. תחושת המתח הקבועה, הפחד המהלך ברחובות והדאגה האינסופית בנוגע למצב הביטחוני – מניחים לתושבי העיר מצע להתעצמות האמפתיה והרגישות לזולת. זוהי אמפתיה שנוצרת בעקבות מפגשים תכופים בעל כורחם, לבושים בפיג'מה בחדר המדרגות, או חסרי נשימה באיזו מיגונית נידחת באמצע הרחוב.
כשאנשים נעזרים זה בזה כדי לחלץ את ילדם מהעגלה לפני שיפול עליו קסאם מזדמן, או כשאימהות יושבות בנחת בגן השעשועים ובתוך רגע מתחילות להתרוצץ בחיפוש מבוהל אחר ילדיהן ומלקטות ילדים מפוחדים של אחרים, או כשזרים יושבים במונית שירות בעיר בדרכם לעבודה ופתאום מוצאים את עצמם מחלצים במהירות את היושב במושב האחורי כדי שיספיק להגיע לממ"ד – לכל אלו יש תוצאות של קירוב לבבות.
לא לכולם קל לחיות ככה.
אני קצת מתביישת להודות שבתקופה שהחלטנו לעזוב הרגשתי את המחנק שיש בחיים המעורבים עם כל כך הרבה שותפי גורל. כל שיחה, בתור לבנק או במכולת, מתחילה או מסתיימת במצב הביטחוני של העיר. אבל כשבחרנו בכל זאת להמשיך הלאה (ולגור במקום בטוח יותר ופחות מותקף) ידענו שלא באמת נצליח להיגמל מהמעטפת שסיפקה לנו העיר בעצם היותה. ידענו שבכל מקום שנגיע אליו נחפש את המשפחתיות הגדולה, ובאמת מצאנו אותה בחוות־גלעד. והמשפחתיות הזאת רק העמיקה ככל שהזמנים השתנו ונעשו מורכבים.
היום אני יודעת לומר שמשברים, חד־פעמיים או יומיומיים, הופכות בני אדם לאנושיים יותר. חיים יותר. הצורך לחיות מחייב אותנו לצאת מעצמנו ולראות את האחר. מחבר אותי אליך ואותך אליי, עוד לפני שאמרנו שלום ושאלנו איך קוראים.
לאחר הביקורים המעטים שקיימתי בשדרות מאז פרוץ המלחמה, התקשיתי להתאושש. הרגשתי כאילו נכנסתי לתוך הבית שלי והוא ריק מרהיטים ואנשים.
השקט ששרר שם בעקבות עזיבת רוב התושבים למען ביטחונם והמשך המלחמה היה מחריש אוזניים. כל מה שרציתי היה להכין סיר ענק של קציצות דג מרוקאיות חריפות ולחלק לצלחות לצד חלה טרייה (או מצה!) בתקווה שהריח יחזיר אליי את תושבי העיר האהובים והגיבורים, השמחים בחלקם על אף גורלם העגום המתמשך.
אני יודעת שהמלחמה תיגמר, שהעיר תחזור לשקוק חיים, שהשוק של יום שלישי יהמה מחדש ושבסופר דהן יחזרו למכור סינטה ואסאדו עצם טרי, עם עצות זהב איך להכין אותם בדיוק כמו שצריך.
אבל אני בעיקר יודעת עליי, דווקא עכשיו יותר מתמיד, שאני עוד לא סיימתי איתה.
אומנם קבעתי את מושבי כאן בחוות־גלעד שבשומרון, אבל שדרות תמיד תהיה לי בית.
