במאתיים השנים האחרונות התקיימו בתימן, דה־פקטו או דה־יורה, שתי יחידות מדיניות שונות. החלקים הדרומי והמזרחי, שמרכזם השלטוני בעַדן, היו תחת שליטה בריטית ישירה או עקיפה משנת 1839, בעוד בחלקים המערבי והצפוני, שמרכזם השלטוני בצנעא, הייתה עד 1918 שליטה עות'מאנית. ב־1918, עם תבוסת העות'מאנים, הכריז השליט בפועל, האימאם הזיידי יחיא, על הקמת מדינה עצמאית בשטח הנתון למרותו, ושימש שליט פוליטי וכמנהיג דתי בו זמנית.
מדינה נחשלת זו נסגרה על ידי האימאם בפני העולם בכוונת מכוון, תוך שהיא משמרת קשרים מדיניים וצבאיים עם איטליה בלבד. תוואי השטח ההררי התלול של האימאמוּת התימנית היה כזה שלא אפשר סלילת כבישים ותנועת כוחות ממוכנים, עובדה שסייעה לצבא האימאם להדוף בנקל מתקפה סעודית ב־1933.
בשנות השישים של המאה ה־20 חלו תמורות במרחב התימני. ב־1962 הדיחה קבוצת קצינים נאצריסטים את האימאם אחמד, בנו של האימאם יחיא, והקימה את "הרפובליקה הערבית התימנית" שהייתה מוכרת כ"תימן הצפונית". במקביל חלו תמורות גם בחלק הדרומי. חוגים לאומניים דחקו את הבריטים מתימן ופירקו את הבריתות שכרתו הללו עם השבטים. הבריטים פינו את עדן, וב־1967 הוקמה "הרפובליקה העממית הדמוקרטית של תימן", המוכרת כ"תימן הדרומית".
שתי המדינות התימניות החדשות התפתחו באופן שונה זו מזו. בתימן הצפונית פרצה מלחמת אזרחים בין הרפובליקנים, בתמיכת מצרים, ובין המלוכנים, בתמיכת סעודיה. הרפובליקנים ניצחו במלחמה זו ב־1970, אולם המדינה הייתה שרויה בכאוס פוליטי וכלכלי ולא הצליחה לאכוף את מרותה על השבטים. במקביל, בתימן הדרומית פרצה ב־1969 הפיכה. חוגים מרקסיסטיים תפסו את השלטון, קיבלו עליהם במהרה חסות סובייטית וניסו לכונן משטר ריכוזי תוך ניסיון להעלים, לפחות כלפי חוץ, את השבטיות. בין שתי המדינות שררו יחסים מתוחים, שנבעו מאופיין השונה: צפון בעל רוב זיידי, עם טופוגרפיה הררית וממשל מרכזי חלש מול השבטים, לעומת דרום בעל רוב סוני גדול, שחלק גדול משטחו מדבר ושמונהג בו שלטון ריכוזי מרקסיסטי. פעמיים לאורך העשור הזה, ב־1972 וב־1979, פרצו עימותים צבאיים בין המדינות, והם הסתיימו בלי הכרעה.
איחוד למראית עין
בסוף שנות השבעים חל שינוי. לאחר תקופה סוערת בתימן הצפונית, שבה נרצחו בזה אחר זה שני נשיאים, עלה לשלטון לוטננט־קולונל צעיר בשם עלי עבדאללה סאלח. הדעה הרווחת הייתה שסאלח יצטרף במהרה לשני קודמיו בלעיסת גת בעולמות העליונים, אלא שהוא פעל בחוכמה והחל לטוות לעצמו "רשת ביטחון" חברתית־פוליטית. בתוך שנים ספורות הוא כונן ארגון־גג בשם "הקונגרס העממי הכללי", שהתיימר לייצג את כל פלגי החברה: קצינים, ראשי שבטים, סוחרים, ראשי איגודים, חוגי דת וכיו"ב, תוך הדגשה שלכל תימני יש חלק במדינה. במקביל גילה סאלח יכולת תמרון מדינית מרשימה מול מעצמות אזוריות ועולמיות, והפך עצמו למעין מתווך ופותר בעיות במזרח התיכון.
בשנות השמונים, על רקע התייצבות המצב בתימן הצפונית, ניכר רפיון שלטוני בתימן הדרומית, לנוכח הידלדלות הסיוע הסובייטי. ב־1986 פרצה בעדן הפיכה שהעלתה לשלטון את הנשיא עלי סאלם אל־בייד, שהיה מחויב פחות מקודמיו לעקרונות המרקסיסטיים. הפיכה זו, לצד גילוי מצבורי נפט באזור הגבול בין שתי התימניות ועליית כוחה של עיראק, שהייתה בברית עם תימן הצפונית, שימשה זרז לאיחוד תימן כמשאת ליבו של הנשיא הצפוני, סאלח. המגעים לאיחוד הואצו, וב־22 במאי 1990 הכריז סאלח על הקמת מדינה מאוחדת בשם "הרפובליקה התימנית".
איחוד תימן התקיים רק למראית עין. אף שהוקמה ממשלה אחת פריטטית, מערכות המדינה האזרחיות והצבאיות לא אוחדו אלא המשיכו להתקיים זו לצד זו, או ליתר דיוק זו נגד זו. סאלח והאליטה הצפונית טענו ש"הדרום שואף לפרק את האיחוד", ואילו יריביהם הדרומיים טענו ש"הצפון שואף לספח את הדרום". מתיחות זו הוחרפה על ידי מצב כלכלי קשה ובידוד מדיני, שהעמיק בשל תמיכת סאלח בסדאם חוסיין במשבר המפרץ של 1990־1991. במאי 1994 פרצה מלחמה בין הצדדים, והיא הוכרעה בתוך חודשיים לטובת הצפון, הן בשל עדיפות בכוח אדם, בציוד ובמשאבים כלכליים, הן משום שסאלח גייס לשורות המחנה הצפוני חוגים אסלאמיסטיים קיצוניים ושיווק את המלחמה כ"ג'יהאד" בין "מאמינים מוסלמים" ל"כופרים מרקסיסטים".
לאחר ניצחונו במלחמה פעל סאלח לייצוב המצב בתימן. בתחילה ניכרו הצלחות: המצב הפוליטי התייצב, המדינה החלה להפיק נפט ואף חתמה על הסכמי גבול עם שכנותיה עומאן, סעודיה ואריתריאה. סאלח ומשטרו הפכו ליותר ויותר לגיטימיים בעיני ארה"ב, אולם באוקטובר 2000, בעקבות פיגוע שביצעו אנשי אל־קאעידה נגד משחתת אמריקנית סמוך לנמל עדן, סימן הממשל האמריקני את תימן כמעוז טרור אסלאמי. בספטמבר 2001 החריף המצב לאחר שהתברר שרוב המפגעים שעשו את הפיגוע במגדלי התאומים במנהטן היו ממוצא תימני, הגם שהיו בעלי דרכונים סעודיים.
בתקופה זו נכנסו החות'ים לתמונה. החות'ים, המייצגים את הפלג הקיצוני באסלאם הזיידי, החלו להתארגן באזור סעדה ופתחו בפעילות נגד משטרו של סאלח, באמתלה של מאבק בשחיתות ובהשפעה האמריקנית. הסיסמאות שלהם, "אללה אכבר, מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים, ניצחון לאסלאם", משקפות את אופייה הקיצוני של תנועה זו. החות'ים ניהלו כמה סבבי לחימה נגד משטרו של סאלח והמתינו לשעת כושר. זו הגיעה עם בוא "האביב הערבי" בשנת 2011, כשבמדינה פרצו הפגנות שיזמו גורמים שונים, בהם הבדלנים הדרומיים. סאלח, שנפצע מהפגזת ארמונו, הוטס לסעודיה. מִשחזר לתימן העביר את סמכויותיו לסגנו, עבד רבו מנסור האדי, וזה הושבע לנשיא בפברואר 2012. סאלח עצמו נרצח בדצמבר 2017.
החות'ים פעלו בעוצמה הולכת וגוברת נגד ממשלתו של האדי. בינואר 2015 השתלטו לחלוטין על צנעא, תוך שהם זוכים לסיוע צבאי וכלכלי מאיראן, ותוך שבמקביל החלו בדלנים דרומיים להשתלט על שטחים בדרום המדינה ובמזרחה. בתגובה פתחו כמה מדינות ערביות, בראשות סעודיה והאמירויות, במתקפה נגד השטחים שבשליטת החות'ים בצפון תימן, אולם התנאים הטופוגרפיים הקשים והיעילות המוגבלת של ההפצצות האוויריות לא הניבו הישגים לקואליציה הסעודית־אמירתית, ואף סייעו לחות'ים להשתלט כמעט על כל השטחים בצפון המדינה ובמערבה.
מלחמת האזרחים בתימן, שהחלה ב־2014, טרם הסתיימה, והמצב כיום מורכב ביותר. אף שמתנגדי החות'ים שולטים על נתח גדול מהשטח שבידי החות'ים, הם מפוצלים ואינם מסוגלים או מעוניינים לאחד כוחות. חלק מקו החוף הדרומי, כולל העיר עדן, נתון בשליטת הבדלנים הדרומיים; רצועת חוף קטנה נוספת בדרום מוחזקת בידי "כוחות העילית של חצ'רמות" – גוף שהוקם על ידי סעודיה והאמירויות; רצועת חוף בדרום מערב המדינה מוחזקת בידי יחידות צבא שהיו מזוהות עם הנשיא המנוח סאלח, ורוב השטח שלא בשליטה חות'ית נתון בידי שייריה של "הרפובליקה התימנית", המוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית. בנוסף יש במרכז המדינה "איי שליטה" של אל־קאעידה.
כיום תימן קיימת כמדינה אחת רק ברישומי האו"ם. היא כוללת דה־פקטו מדינה צפון־מערבית זיידית שנשלטת באופן יעיל יחסית בידי החות'ים, אשר זוכים לסיוע נדיב מאיראן ומהווים מטרד משמעותי בעבור העולם נוכח פעילותם באזור מצרי באב אל־מנדב, ומדינה דרום־מזרחית שהיא לאמיתו של דבר בליל לא קוהרנטי של גורמי כוח שאינם מסוגלים להתאחד, וקל וחומר לאתגר את שלטון החות'ים בצפון. בכל המרחב הזה חיים כ־35 מיליון תושבים בתנאי עוני קשה, בערות ומצוקה, והאור בקצה המנהרה מבחינתם אינו נראה.
