"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – שורש עוצמתן של המילים האלה, המדוברות בלי סוף, מתפרסות בלי סוף ומצוטטות בלי סוף, חבוי דווקא בהיותן מנותקות ניתוק חריף מאוד, חצוף אפילו, מהמציאות הנראית לעין, הגופנית. מרגע שנולדו המילים המשנאיות הללו היה הגוף היהודי רחוק מחירות, כלוא בהווה מתמשך של כפיפות ורתיעה – עד כדי כך שהיה אפשר לחשוב שמדובר כמעט בבדיחה מרה: כדי לראות את עצמך חופשי עליך לעצום את עיניך, שלא תיתקל חלילה בהשתקפותך הממשית במראה.
בימים אלה מצאתי את עצמי חושב על הרמב"ם, שבמשנה תורה שלו הדגיש כמה חשוב להראות את עצמך יוצא ממצרים, לנהוג כמי שזקף גבו מן העבדות, להתהלך בן חורין בעולם. אותו רמב"ם ממש התיר ליהודים להתאסלם למראית עין מפחד המוואחידון, הכובשים המוסלמים, ויש יסוד להניח שאף הוא נהג כך בעצמו. נפשו חופשייה הייתה, אבל הגוף, רבותיי, הגוף משועבד באיומי פגיון. אולי לכן המשיח הרמב"מיסטי הוא קודם כול מין מצביא ציוני שמשיב את מלכות ישראל על כנה, וימות המשיח הם בפשטות השתחררות מכבלי השלטון הזר. מהי גאולה? גוף יהודי שחרב חדה אינה מונחת על צווארו.
על המשפט האחרון היה חותם גם הציוני המפורסם ביותר במאות האחרונות, בנימין זאב הרצל, שיסוד היסודות של הצלחתו, יותר מכל פעיל ציוני שקדם לו, הוא ההתמקדות הבלתי מתנצלת בגוף היהודי. לא הרעיון היהודי ולא הבשורה היהודית. ראשית חוכמה – הגוף היהודי ועומק צרתו. זאת הרוח שאפשרה להרצל לאחד סביבו בקונגרסים הציוניים יהודים מקצוות שונים מאוד של הקיום היהודי. בעיניי זאת גם הסיבה לכך שלמרות אינספור המחאות המבקשות להפוך את "ישראל" לכינוי גנאי, עדיין יהודי העולם בכלל ויהודי ארצות הברית בפרט תומכים בה ברוב גדול. הם זוכרים, באופן קמאי כמעט, את הגוף היהודי ההוא, הנרדף, שהעין מתקשה לשאת את מראהו.
יתרה מזאת, בגופם שלהם עוד מצוי משהו מן הגוף ההוא, מתחבא במחזור הדם, גן רדום המושך את הצוואר להביט לפעמים אחורה בחשש, שמא יש איזה משחית קדמוני בסביבה. והרי בישראל הגן הזה, גם אם נחלש, לא נרדם לגמרי מעולם. כבר יותר ממאתיים ימים הוא ער להחריד.
אבל יש מקומות שהגוף היהודי נעדר מהם, אין לו קיום ואף אין לו זכר. למשל, בהגדות הפסח החדשות שהופצו תחת הקריאה של ארגוני שמאל קיצוני יהודי בארצות הברית לקיים "סדר אנטי־ציוני". התהייה הראשונה, כשנתקלתי בצירוף הנ"ל, הייתה מה יעשה בעל הסדר האנטי־ציוני עם, ובכן, ציון. במילים אחרות, מה יהא על "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"? מיד צללתי לשתי ההגדות המרכזיות שנכתבו השנה בידי אנשי קול יהודי לשלום והרשת האנטי־ציונית הבינלאומית. בהגדה הראשונה נפקד מקומה של ירושלים: היא נמחקה כליל, כלא הייתה. גם בני-ברק לא נמצאה. כשנזכרה המילה "ארץ" היה זה כמעט תמיד סמוך למילה "פלסטין" – ישראל הורסת את חייהם ואת אדמתם של הפלסטינים. אך ליהודי, לעומת זאת, אין אדמה.
בהגדה השנייה הופיעה ירושלים, ואפילו הוזכרה תפילת "לשנה הבאה בירושלים", אך זאת במסגרת הסבר חד־משמעי שמבהיר שבעבר הובנה המילה "ירושלים" כמקום רעיוני שמסמל חירות ושלום, ואין לזהותה עם מדינת ישראל, שלקחה את הדימוי הרוחני ועשתה בו שימוש ציני. על כן השנה לא נזכיר בסדר את ירושלים, אלא נאמר "לשנה הבאה בחירות".
היהדות שעולה מן ההגדות הללו בורחת מן הממשות כמו מאש. היהודי הוא מעין רעיון שמרחף בחלל בלא אחיזה. אין לו מקום, וכמובן אין לו גוף. זאת זהות שאפשר לדמותה לחולצה התלויה לנצח על קולב: המדבר אומנם יכנה את עצמו יהודי, אך ישלול מן היהדות הזאת כל ביטוי שממלא את חלל העולם. מה הפלא שגם החטופים נזכרים רק באחת מן ההגדות בחטף? אם נישיר מבט אליהם, ניאלץ להישיר מבט אל גוף יהודי אמיתי, למשל אל גופו הפצוע של הירש גולדברג־פולין.
בשכחת הגוף היהודי טמון מה שמאפשר את המחאות בקריות האקדמיה באמריקה בידי יהודים ושאינם יהודים. הסטודנטים הצעירים הללו מעולם לא חשו את הפחד המדגדג בעורף בהולכך ברחוב בימים של "מתח ביטחוני". המילה "חמאס" לא חרותה בגופם כאות מצוקה ואזהרה. בנו היא הוטבעה בברזל מלובן. זה גם צריך להיות גם שורש העוז מול ההפגנות הללו: אין להן דריסת רגל בעולם ממשי. פעיל להט"בי צעיר מסוגל לעודד את תנועתו של יחיא סנוואר רק בעולם שמחוץ לממשות. בממשות היה נמלט מסנוואר כל עוד נפשו בו.
ישראל מושכת אליה אש רבה כל כך מפני שהיא במובנים רבים מעוז מערבי אחרון וסמלי במיוחד שבו הדבקות בגוף הממשי עולה לחלוטין על התיאוריה, על המערכות המשורטטות ביד אומן של יחסי הכוח ההיסטוריים. מי שלבש מדים מיד כששמע על המתרחש בעוטף עזה עשה זאת מתוך דחף גופני פשוט של יהודי חי, כזה שעל עצמותיו עור וגידים, כמילותיו של הנביא יחזקאל בחזון העצמות היבשות שנקרא בשבת חול המועד פסח בבית הכנסת. המילים הללו מזכירות שאין גאולה שהיא ברוח בלבד: "התחיינה העצמות האלה?… הנה אני פותח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם עַמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל".
