"חוליגן" היא מילה חדשה יחסית. לפי מילון אוקספורד היא מתארת אנשים, לרוב צעירים, ש"משתתפים בהתנהגות הרסנית, מפירת סדר ואנטי־חברתית". התיעוד הכתוב הראשון שלה מופיע ב־1898, בעקבות רצח בלונדון. החשוד ברצח היה בריון אירי מלונדון, פטריק הוליגן (לפי גרסה אחרת מקור השם ב"כנופיית הולי"), וכך הפך השם לתואר.
דוגמה עדכנית לחוליגניות: השחקן אלק בולדווין נכנס השבוע לבית קפה בניו־יורק, ונתקל באקטיביסטית שצילמה אותו ודרשה ממנו לומר "לשחרר את פלסטין". כשסירב, היא עברה להתקפה: "למה הרגת את הגברת ההיא?", היא צעקה. לפני שלוש שנים, בעת צילום מערבון בניו־מקסיקו, תרגל בולדווין שליפה של אקדח שבדיעבד התברר שהיה טעון בכדור חי, הרג את הצלמת ופצע את הבמאי. המשפט שלו הולך וקרב.
האקטיביסטית השתמשה בנקודה הרגישה הזאת כדי להשפיל את השחקן. "הרגת את הגברת ההיא ולא ישבת בכלא? לא ישבת בכלא, אלק?", צעקה הפעילה, "'לשחרר את פלסטין', אלק, רק פעם אחת, ואניח לך. אני נשבעת, רק תגיד 'לשחרר את פלסטין' פעם אחת".
כשעובד בית הקפה ניסה לעזור, ובולדווין ביקש ממנו לקרוא למשטרה, הפעילה אמרה: "אתה יודע שהוא פושע מזורגג". העובד התרחק, והאקטיביסטית הוסיפה: "לדפוק את ישראל, לדפוק את הציונות". הסרטון, שהוא למעשה ניסיון סחיטה באמצעות השפלה ציבורית, מסתיים כשבולדווין מפיל את הטלפון.
בריונות מהסוג הזה היא חלק ממסכת אלימות פוליטית שהפכה למודוס אופרנדי של השמאל. בולדווין לא לבד: מפגיני שמאל מסמנים אישי ציבור וידוענים שאינם לרוחם, מקיפים אותם ומנאצים אותם, מאיימים עליהם, דוחפים אותם וצועקים במגפונים לתוך אוזניהם. אנשי ימין אינם בטוחים בשום מקום, לבדם או עם משפחותיהם וחבריהם, אפילו באירועים פרטיים. שום נורמה לא מגנה עליהם.
האלימות של השמאל אינה בררנית. היא משתלטת על המרחב הציבורי באופן כללי, והכול מותר. כך נותצו בשנים האחרונות מאות פסלים ומונומנטים שהשמאל לא אוהב – בין השאר של ג'ורג' וושינגטון, אברהם לינקולן ותומס ג'פרסון. אנו עדים גם לניסיון השחתת יצירות אומנות נדירות ויקרות ערך, דוגמת החמניות של וינסנט ואן־גוך, ונוס מול המראה של דייגו ואלאסק, מונה ליזה של לאונרדו דה־וינצ'י, הצעקה של אדוורד מונק, וכן גן האומן בז'יברני וערימות השחת של קלוד מונה.
מפגיני שמאל מסמנים אישי ציבור וידוענים שאינם לרוחם, מקיפים אותם ומנאצים אותם, מאיימים עליהם, דוחפים אותם וצועקים במגפונים לתוך אוזניהם. אנשי ימין אינם בטוחים בשום מקום
חסימת כבישים הפכה בימינו לשגרה. פעילי שמאל עוצרים תנועה בנתיבים מרכזיים ומונעים מאזרחים את חופש התנועה שלהם – ולעזאזל עם צורכיהם, רצונותיהם ודעותיהם של הנוסעים בכביש. ה"מחאה" גם מקבלת לעיתים קרובות מאפיינים אלימים של תקיפה, ביזה ושרפה, כפי שראינו אחרי מותו של ג'ורג' פלויד בעת מעצר – אירוע שחולל מחאה אלימה נרחבת, שהרסנותה לרכוש פרטי בשבועיים של התפרעות עלתה בין מיליארד ל־2 מיליארד דולר.
מאז 7 באוקטובר הפכו קמפוסים רבים בארה"ב ולא מעט רחובות בעריה למוקד של הפגנות אלימות המשתקות את הלימודים ומאיימות על שלומם של יהודים. השבוע פרצו מחאות סוערות באוניברסיטת ניו־יורק וקולומביה, מעוזים "נעורוּת" (woke) ידועים. המשטרה נקראה לפנות מפגינים, ובתגובה הוקמו מאהלי מחאה בכמה אוניברסיטאות אחרות ברחבי ארה"ב. מגפת האלימות בקמפוסים מתפשטת, ובקולומביה אפילו הודיעו שהלימודים בכיתות בוטלו ויעברו לשיעורים מקוונים.
האלימות הזאת היא פתולוגיה נרקיסיסטית מובהקת. המוחים הללו מרצים ממושכות, לדוגמה, על כך שקריאה בדו־שיח אפלטוני היא "מיקרו־אגרסיה" של "עליונות לבנה", שפוגעת ב"מרחב המוגן" הנדרש לרגשותיהם העדינים של כל מבולבלי הזהות המינית וכל מיעוט שאיננו לבן. מיד בתום ההרצאה יעטו כאפייה, ישביתו באלימות תנועה ולימודים, יכו כקבוצה יהודים ותומכי ישראל, ויקראו לרצח עם של היהודים בין הים לירדן.
זוהי חבורה שכשם שהיא פריווילגית, כך היא שטופת שנאה. היא עברה אינדוקטרינציה "נעורה" שמדגימה היטב את כישלון החינוך הפרוגרסיבי. במקום מתינות, סובלנות ופלורליזם, מתקבלת קהילה אוטוריטרית, אלימה ואכזרית. החוליגנים הפוליטיים הפכו את המרחב הציבורי לשדה קרב, ומטרתם לחסל את החולקים עליהם בחסות סלחנותן של מערכות האכיפה והמשפט, שכמו הסגל הבכיר באקדמיה עברו את האינדוקטרינציה ובפועל מזדהות איתם.
גם אצלנו קיימות כל תופעות החוליגניות האלה, שמטרתן לתפוס בעלות על המרחב הציבורי. בקמפוסים בארה"ב השמאל מרחיק באלימות את היהודים, בחסות שתיקת התקשורת ופייסנות המשטרה ובתי המשפט. במהרה ייכחדו הקולות האחרונים של תומכי ישראל, והאנטישמיות תהפוך לנורמה ציבורית בלעדית. אותו הדבר מנסה השמאל בישראל לעשות לימין, בחסות אלימות רחוב והכלה מצד מערכות האכיפה והמשפט.
זוהי דה־לגיטימציה לא לגיטימית, בריונות שלא עומדת בשום קנה מידה של דמוקרטיה או של שלטון החוק. אבל ההיסטוריה מלמדת שהיא יעילה, מתפשטת וגדלה, וסופה רע ומר. את האלימות הפוליטית הזאת חייבים לעצור עוד כשהיא קטנה, ולבסס נורמות ברורות של סדר ציבורי בקמפוסים האמריקניים כמו בקפלן, ובניו־יורק כמו בבלפור.
