השפעת הודעת ההתפטרות של אלוף אהרן חליוה היא לא רק בסימון הדרך למתפטרים הבאים, אלא גם בהצבת השאלה: מי ימנה את המחליף של ראש אמ"ן? האם הבאים בתור להניח את המפתחות יכולים, ציבורית ומוסרית, לעסוק בעיצוב צמרת המטכ"ל אחרי המחדל?
לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' הייתה תשובה: "אסור שהרמטכ"ל ואלו שכשלו יהיו אלו שממנים את המחליפים בצלמם ובדמותם", הוא קבע בטוויטר. יש היגיון בדברי סמוטריץ'. את ראש אמ״ן הבא ראוי שימנה הרמטכ״ל הבא, אבל קשה להבין מדוע לשיטת שר האוצר ההיגיון הזה עוצר בצמרת הצבא ולא נמתח לדרג המדיני: את ראש אמ"ן ראוי שימנה הרמטכ"ל הבא, ואת הרמטכ"ל הבא ראוי שימנה שר הביטחון הבא, כחלק מהממשלה הנבחרת אחרי המחדל. את הפוליטיקאים יבחר הציבור, ואת הגנרלים ימנה הדרג המדיני.
אלא שבניגוד לכל שרשרת ההיררכיה משר הביטחון ומטה, ראש הפירמידה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא יניח מרצונו שום מפתח. הוא גם לא יבקש את אמון הציבור מחדש רגע לפני שיכפו זאת עליו. לכן, לא משנה מי יתפטר, הממנה ימשיך להיות בעל מניות מרכזי בכישלון.
בחירות בשעת מלחמה הן לא דבר מומלץ בדרך כלל, אבל משבר אמון חריף כל כך בין העם להנהגה הצבאית והמדינית הוא משקולת כבדה על היכולת להמשיך במערכה. השאלה מי ימנה את המחליפים היא שיקול בצמרת הביטחונית. בולטת במיוחד הדילמה של רונן בר: בסביבתו סיפרו שהוא שקל בתחילה להיות ראשון המתפטרים. שירות הביטחון הכללי הוא ארגון קטן יותר, והחילופים בו לכאורה פשוטים יותר מאשר בצה"ל, שנקרע בין גזרות הלחימה. אבל כעת מופעל על בר לחץ כבד, מתוך הארגון ובעיקר מראשי השירות לשעבר, כדי שלא יתפטר ויניח לנתניהו למנות את מחליפו.
בינתיים לא יהיה מנוס מלמנות ראש אמ"ן חדש בידי ההנהגה שכשלה ב־7 באוקטובר. כדי להרוויח אמון מסוים, את המינוי כדאי לקבוע לשנה עם אפשרות להארכה, כדי לא לכבול את ידי הדרג המדיני והצבאי שייבחרו בעתיד. מינוי כזה יצטרך להיות בקונצנזוס פוליטי רחב ככל האפשר. מה שיעבור את הרצי הלוי, יואב גלנט, נתניהו ובני גנץ אולי לא יבטיח שינוי פורץ דרך, אבל יהיה כנראה מינוי סביר לצורכי שמירת רציפות פיקודית.
ההפתעה היחידה בהתפטרות חליוה היא העיתוי. בצמרת צה״ל סימנו את סיום התחקירים באמצע הקיץ כמועד פרישה ראוי. חליוה בסך הכול הקדים את ההודעה, אבל סיום התפקיד בפועל יהיה בערך במועד שתוכנן, בעוד כחודשיים. הוא אולי לא תיאם את הצעד עם כמה מחבריו למטכ"ל, שסימנו את תאריך היעד הסמלי בערב יום הזיכרון ויום העצמאות. חלק מהקצינים ירצו להגיע לטקסים כשמשא האחריות על כתפיהם יוקל מעט.
אבל גם מועד הפרישה הזה נמצא תחת כוכבית: אם תהיה פעולה נרחבת ברפיח מיד אחרי פסח, כל המעורבים בפיקוד דרום ידחו את הצעד הזה. כוכבית נוספת היא מלחמה כוללת בלבנון. אם לא יתרחש אסון צבאי, לכל המאוחר עד אוקטובר 2024, במלאת שנה לטבח, גם הרמטכ״ל יצטרך להודיע על פרישה.
חליוה הפך למזוהה הגדול מכולם עם המחדל בשבתו כמעריך הלאומי, אבל הוא מושך אש באופן מיוחד גם בשל אופיו: נחרץ, יהיר, מקושר, מדבר בסימני קריאה. אפילו עיתוי הפרישה, ערב פסח, העלה חשדות על תזמון תקשורתי: פחות סיכומים באולפנים הריקים בליל הסדר.
גם בניסוח מכתב ההתפטרות הוא נעזר כנראה בייעוץ משפטי, אבל בזה חליוה אינו חריג. במסדרונות בקריה נלחשים שמות של יועצי תקשורת ועורכי דין מהצמרת המשפטית בישראל. כמעט כל מי שיידרשו לתת דין וחשבון בפני הציבור ובפני ועדת חקירה, כשתקום, כבר הצטיידו בכוורת משפטית מתאימה.
שלושה חודשים של הצהרות בעניין רפיח מגיעים לרגע הכרעה: הבחירה של בכירים בצה"ל להדגיש השבוע שההכנות נשלמו ושהם ממתינים לפקודה כדי לפעול, מפנה את כל הלחץ אל הדרג המדיני.
ההוראה לפינוי האוכלוסייה מאזור הגבול טרם ניתנה, אבל ביקור ראש שב"כ והרמטכ"ל במצרים, לצד השיחות התכופות עם האמריקנים, מבשרות שרגע האמת של רפיח מגיע אחרי פסח. רק עסקת חטופים תוכל לעצור זאת.
בטרם ייכנסו כוחותינו לעיר הדרומית בעזה, כדאי שנתניהו, שהבטיח ניצחון מוחלט, יתאם ציפיות: כיבוש רפיח הכרחי כדי לפרק את ארבעת הגדודים הנותרים של חמאס, אבל לא ישנה את המצב באופן מהותי. כדיוויזיות קומנדו מאורגנות חמאס יחדל להתקיים, אבל במתכונתו כארגון גרילה הוא ממשיך לפעול גם בצפון הרצועה, והמאבק הצפוי עוד ארוך: רוב הפיקוד הבכיר של חמאס שרד, הוא עדיין שולט היטב בפעילים שנותרו. את החטופים הוא מחזיק מתחת לאדמה גם בשטחים שצה"ל כבש.
משימה נוספת, ייחודית לפילדלפי, היא חסימת נתיבי ההברחות בגבול עם מצרים – צעד שהתבקש בשלבים מוקדמים הרבה יותר של המלחמה, ולא בוצע גם בחלוף מאתיים ימים. ההישג השלישי האפשרי של פעולה כזאת הוא לחץ שיקרב את חמאס לעסקת חטופים, אחרי שצה"ל הסיר את אחיזתו מרוב חלקי הרצועה. בצה"ל משוכנעים שהתמרון לבדו לא מאיים על סנוואר בלי הצגת חלופה שלטונית. אבל גם אז במערכת הביטחון יש מי שמעריך שסנוואר יעדיף לעבוד אחרי המלחמה במודל של חיזבאללה: בלי אחריות מדינתית לניהול השטח, אך עם שליטה צבאית ועם מערך של סיוע אזרחי לא ממשלתי.
הצבא לוחץ על התקדמות – או לתוך רפיח או לעסקת חטופים. מעבר לחובה המוסרית שבהשבת אנשינו הביתה, ואולי גם להקלה המבצעית שתאפשר לפעול בשטח שאין בו חשש לפגיעה בהם, רק הפסקת אש ממושכת תאפשר לבודד את העימות מול חיזבאללה מעזה ולבחון אם ניתן להגיע להסדר גם בלי מלחמה כוללת. חסן נסראללה כבר הבהיר שימשיך בירי כל עוד בעזה מתנהלת לחימה, אבל אם ינצור את האש במקביל לחמאס – ייווצר חלון הזדמנויות לניסיון מדיני להוציא אותו ממעגל הלחימה ולהבטיח שהוא לא ישוב להילחם גם כשהלחימה בעזה תחודש. אם גם זה לא יצלח, לא יהיה מנוס ממלחמה קשה בצפון.
הידיעה על נפילתו בלחימה בעזה של רס"ל במיל' סאלם אלכרשיאת לצד חבריו לנשק, לוחמי נצח יהודה, חידדה את האבסורד במחשבה האמריקנית להטיל עיצומים על הגדוד. מי שהתבקש לתרגם את הפרטים על התקרית ולהעבירם לוושינגטון נדרש לספר על מציאות שבה גשש בדואי, אב ל־12 ילדים, נלחם בעזה לצד יוצאי החברה החרדית.
רבים מלוחמי הגדוד נתפסים בסביבה שבה גדלו כשוליים. אבל הם גילו שגם בתוך צה"ל הגדוד הזה זכה לעיתים ליחס דומה, כמו היה בן חורג. החיבוק הגיע בדיעבד, כשהתבררה משמעות המחשבה להטיל עיצומים על יחידה סדירה בצה"ל. במקביל התבררו גם ההשלכות המיידיות על מפקדי עבר ועתיד של הגדוד ועל יחידות אחרות. תוכנית העיצומים של המשטר האמריקני במסלול עוקף ממשלת ישראל הם קריסה מדינית מהדהדת.
בממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה, נרשמה כבר סדרת תקדימים אסוניים להתיישבות. כל עוד הדבר נגע למתיישבים בודדים ההתפתחויות הללו לא עניינו את הצמרת המדינית של ישראל. דווקא הניסיון לפגוע בגדוד סדיר של צה״ל העיר את המערכת המדינית להפעיל את כל כובד משקלה – בהצלחה, כנראה.
אבל התשתית שהניחו האמריקנים, ובעקבותיהם אירופה, תאפשר סימון של פעילים פוליטיים, מפלגות ויישובים שלמים מכל מגע כלכלי ומתרומות. בכלכלה כמו זו של ישראל, המשמעות היא מעגלי שיתוק מתרחבים. התובנה המצערת היא שמכלל לאו האמריקנים שומעים הן. בסופו של דבר נראה שלא יוטלו עיצומים על לוחמי נצח יהודה, אבל אין עוד מה שיגן על מתיישבי יהודה ושומרון מפני צעדי הענישה.
