בחלק הראשון של המאמר הזה, שפורסם כאן בשבוע שעבר, דנו בהשפעות האסטרטגיות של ההתקפה האיראנית על ישראל, ובעיקר בבעיות שהיא יוצרת. החלק השני, להלן, ידון בבעיות שיוצרת ההתבססות על התגוננות כעיקרון יסוד בתפיסת הביטחון, ובכמה אפשרויות לתפיסת ביטחון ואסטרטגיה העומדות בפני ישראל כדי להתמודד עם האיום האיראני הקונבנציונלי.
המושג "התגוננות" כערך יסוד בתפיסת הביטחון נולד בוועדת מרידור, שהגישה את מסקנותיה ב־2005, והייתה עוד אחת משרשרת ארוכה של ניסיונות לבחינת תפיסת הביטחון. כמקובל בישראל, גם מסקנותיו של הניסיון הזה לא הוגשו לממשלה ולא נידונו בה. מכל מקום, ועדת מרידור עשתה שינוי חשוב אחד: היא הוסיפה לשלוש הרגליים המוכרות של תפיסת הביטחון להתמודדות עם מלחמה כוללת את "רגל ההתגוננות". אולם התוספת הזאת מערערת את כל הבניין, לפחות אם מייחסים חשיבות לתפיסת ביטחון מוצהרת וכתובה.
אין להגזים בחשיבות הזאת. ההנחה שאם תיכתב תפיסת ביטחון ותתקבל ייפתרו בעיות התכנון הביטחוני והאסטרטגי של מדינת ישראל מתעלמת כנראה מהעובדה ששורשי הבעיה הם בתרבות ולא בהיעדר מסמך. אם לנסח פרפרזה על דבריו המפורסמים של שמעון פרס, אפשר שמספר המסמכים האסטרטגיים שנזרקו לפח במדינת ישראל הוא כמספר המסמכים האסטרטגיים שנכתבו במדינת ישראל.
אולם בכל זאת, מתוך ההנחה שיש למילים משמעות בכל זאת, "התגוננות" מערערת לגמרי את שאר תפיסת הביטחון. להדגמת העניין, נשתמש במערכת ההגנה שהמצאתי, "כיפת פלטינום". המערכת הזאת מגינה בפני כל איום שהוא, על האדמה, באוויר ומתחת לאדמה, בהצלחה של מאה אחוזים; אי אפשר בשום אופן לפרוץ אותה; ואין לה כל עלות. במצב כזה, אין צורך בהרתעה. אם האויב רוצה להתנפץ על הכיפה, יבורך. אין צורך בהתרעה, מאותה סיבה. וכמובן, אין צורך בהכרעה, כי אם האויב לא יכול לעשות דבר, למה לטרוח להכריע אותו?
כמובן, מערכת כזאת לא תתקיים לעולם. אבל די בניסוי המחשבה הזה כדי להדגים שככל שההגנה מוצלחת יותר, כך יש פחות צורך בעקרונות אחרים, ופחות יכולת ליישם אותם. לפי הדיווחים, הטיעון הזה שימש את נשיא ארה"ב כשלחץ על ראש הממשלה להכריז על ניצחון ולא להגיב למתקפה האיראנית, שכן איראן לא הצליחה לגרום כמעט נזק: הצלחת ההגנה מונעת את ההתקפה.
אסטרטגיה הגנתית טהורה יכולה להדוף את האויב, עד שהוא ימצא נקודת תורפה. הדיפת המתקפה האיראנית הייתה הישג אדיר, אך אינה מונעת מהאיראנים לתכנן את הפעם הבאה
אסטרטגיה הגנתית טהורה יכולה להדוף את האויב, עד שהיא כושלת. הקביעה בתורת הלחימה הצה"לית ש"חזקה על קו המגע שייפרץ" נכונה לגבי כל קו, פיזי או וירטואלי. בסופו של דבר, אם היוזמה בידי האויב, הוא ימצא תורפה. הדיפת המתקפה האיראנית הייתה הישג אדיר הפעם, אך אינה מונעת מהאיראנים לתכנן את הפעם הבאה – ואם הפעם הראשונה לא תזכה לתגובה הולמת, המעצורים כלפי הפעלת הפעם השנייה יהיו מצומצמים בהרבה. באופן פרדוקסלי, דווקא יעילות המערכת יכולה לאפשר לצד השני לתקוף עם פחות חשש, בהנחה שבכל מקרה ישיג יעד: אם יגרום נזק כבד הוא יפגע בישראל וביוקרתה, ואם לא יזיק – ישראל לא תגיב בחומרה; בנוסף, עצם יכולתו לתקוף עלולה להרתיע את ישראל מפעולות נגדו.
תא"ל במיל' אשר בן־לולו, לשעבר ראש מטה פיקוד הצפון, ציין כי "בכל משחק מלחמה שהיה בצה"ל בעשרים השנים האחרונות, על רבע מהתרחיש שהיה הלילה, הייתה תמימות דעים שחייבים לצאת להתקפה רבתי באיראן". העובדה שהדבר לא קרה עלולה ללמד את איראן כי באופן תיאורטי ישראל מגיבה מיד ובעוצמה, אולם באופן מעשי לא. הלקח עלול להיות שישראל החליטה להסתמך על התרעה ועל התגוננות, ולוותר על הרתעה כעקרון יסוד (אומנם יש טיעונים טובים בעד ויתור על עקרון ההרתעה הגורף, בשל הקושי להשיגו, לכמתו או ליישמו במצבים שאינם איום בפלישה צבאית, שרק איתו נועדה להתמודד תפיסת "הרתעה, התרעה והכרעה". אולם ההבנה ש"הרתעה" היא תלוית הקשר ומוגבלת ביעדיה שונה לחלוטין מוויתור על התרעה מתוך אמונה שההגנה תמלא את מקומה).
גם אם נניח שתפיסת ביטחון המקדשת את ההתגוננות על חשבון עקרונות אחרים היא תקפה, תוקפה יפוג מאליו אם וכאשר תשיג איראן נשק גרעיני. איראן עלולה לחשוב כי העובדה שישראל לא הגיבה מיד על ירי טילים בליסטיים לכיוונה תסמן את העתיד; ובמקרה של אפשרות לשיגור נשק גרעיני מול ישראל תהיה ישראל חייבת להגיב במלוא העוצמה בלי לחכות לראות מה הנזק שייגרם – אך תתקשה לעשות זאת, שכן הרגילה את עצמה לכך ששיגור טילים שרבים הסיכויים שלא יגרמו נזק אינו עילה לתגובה מיידית, ושתגובה כזאת אינה מוצדקת אם איראן, בסופו של דבר, לא השתמשה בנשק גרעיני.
לאחר המתקפה נשמעו בישראל קולות הטוענים כי האיראנים הביאו בחשבון את היירוט ולא התכוונו לגרום נזק נרחב. זהו כשל ישראלי ותיק: היעדר האמונה שהאויב מתכוון למה שהוא אומר ועושה. אפילו אחרי 7 באוקטובר היו שטענו כאן שחמאס "הופתע" מהצלחתו ב־7 באוקטובר, והם התבססו פחות על מידע מדויק והרבה יותר על אמונה שהאויב עצמו איננו מאמין ביכולתו לבצע את מה שעשה. אולם צריך להביא בחשבון שהאויב מתכוון לדבריו ומתכנן התקפות במטרה להצליח, ולא לזלזל בו כאילו הוא מעוניין לבזבז את זמנו על כישלון יקר למען הישג תעמולתי מוגבל.
משחק התרנגולת ויתרון הטילים
תומס שלינג, מחשובי האסטרטגים של המלחמה הקרה, המשיל מאבקים כאלו למשחק "צ'יקן", שבו שני הצדדים נוסעים זה מול זה במכוניות והאחרון שסוטה מן הדרך מנצח. אם איש אינו סוטה מהדרך, התוצאה היא תאונת דרכים. הדרך הטובה ביותר למנוע הפסד או הרס הדדי היא לוודא מראש שאין לנו אפשרות לסטות מן הדרך, ושהצד השני יודע זאת. במשבר ברלין השני, בעקבות שלינג, הצהיר נשיא ארה"ב דאז ג'ון פיצג'רלד קנדי: "נתנו את דברתנו שהתקפה על העיר ההיא תיחשב כהתקפה על כולנו", והוסיף ש"הבחירה בין שלום למלחמה היא בעיקר שלהם, לא שלנו".
כרגע, האיראנים משחקים היטב צ'יקן: הם ירו, אולם טענו כי זו תגובה מוגבלת ובהתאם לסעיף 51 לאמנת האו"ם (הגנה עצמית), ואם ישראל תגיב, האחריות עליה. הרעיון שישראל "ניצחה" ולכן אינה צריכה להגיב משרת היטב גם את האיראנים, וישרת אותם גם בפעם הבאה שישראל "תנצח" – עד אשר תהיה, לשיטתם, פעם שבה ישראל לא "תנצח". אפשר שישראל לא הגיבה אוטומטית, בהיעדר פרוטוקול או משום שלא הייתה יכולה לתקוף את איראן מיד; אפשר שמקבלי ההחלטות לא רוצים לכבול את עצמם לתגובה אוטומטית, או שבהיעדר מערך טילים קונבנציונליים ארוכי־טווח, המחיר של תקיפה אווירית היה גבוה מדי. אולם הרוצה בשלום ייכון למלחמה, אחרת כנראה יקבל אותה ממילא.
כפי שציין שלינג, במשחק "צ'יקן" שחקן אחד יכול לקלוע את יריבו למצב שבו הוא נדרש להתנגש או לסטות מהנתיב. המוותר לא רק נכנע באופן מקומי, אלא משדר את המסר שבמצב דומה הוא יוותר שוב. הפסקת הוויתור אחרי יצירת הדפוס הראשוני תביא להתנגשות, כי השחקן המתעקש כבר התרגל לכך שיריבו מוותר, ולפתע איננו עושה כך. העובדה שישראל לא הגיבה מיד על ירי הטילים הבליסטיים (להבדיל מהכטב"מים, ששיגורם הוא הבדל כמותי אך לא איכותי לעומת העבר) מקשה על תגובה עתידית באותו התרחיש, וסביר שתגובה כזאת תהיה יעילה פחות מאשר תגובה אוטומטית מיד ברגע שנורה הטיל הראשון לכיוון ישראל.
אם, מיד אחרי ירי הטיל הראשון לכיוון ישראל, היה נורה טיל ישראלי לכיוון קברו של האמאם חומייני או לעבר מסוף הנפט בח'ארג, ההשפעה הייתה שונה מאשר תגובה ישראלית מאוחרת גם אם תכוון לאותם היעדים ממש. אם היה ידוע מראש שמבחינת ישראל כל ירי טיל שקול לפגיעת טיל, בלי שישראל תחכה לראות אם אכן יפגע במטרה חשובה, המשוואה הייתה משתנה מאוד לעומת ניסיון ענישה מאוחר, בפרט כזה התלוי בתוצאות הירי.
המב"מ היא מלחמה מתמשכת שבה האויב יוכל גם לפגוע בישראל. סביר שגישה כזאת כיום תוביל לתגובה חזקה יותר מהצד השני, אולם החלופה בעייתית יותר
כמובן, פעולה כזאת מותנית בקיומו של כוח טילים שמיועד למטרות כאלו בדיוק. גיוון באמצעים חשוב דווקא למצבי ביניים. כפי שנאמר לעיל, תפיסת הביטחון של "הרתעה, התרעה והכרעה" נועדה במקורה למצב קיצון, והציפייה שתיתן פתרון למצבי ביניים חמורים פחות היא קצת מוגזמת. אולם גם חלק מהפתרונות הקונבנציונליים שבידי ישראל נותנים פתרון טוב יותר למצבי קיצון מאשר למצבי ביניים. הפעלת חיל האוויר נגד איראן היא דוגמה לפתרון כזה: הפעלה כזאת, למעט כאיתות בלבד, חייבת להיות בהיקף נרחב יחסית, בשל ריבוי מתקני הגרעין וההגנה האווירית של איראן, וכי הסיכון לטייסים מחייב תקיפה בהיקף שיצדיק זאת ולמטרה המתאימה.
אפילו אם ישראל מעוניינת להפעיל את חיל האוויר בהיקף מצומצם נגד מטרות איראניות נבחרות, יש להפעלתו מחיר. יש צורך בתיאום עם מדינות ידידותיות רשמית או בפועל, שהמטוסים חייבים לעבור בשמיהן, או למצוא דרך לעקוף היעדר תיאום כזה, על הסכנות הנלוות לכך; נדרש להפעיל מטוסי תדלוק או למצוא אתרי נחיתות ביניים בדרך לאיראן; יש סיכון לטייסים המבצעים; ואפשר שגם דרוש אישור אמריקני למהלך. בראשית ימי המדינה הפעלת חיל האוויר נחשבה להסלמה מובהקת, ואושרה רק לעיתים רחוקות. מאז השתנה המצב מאוד, ותקיפות אוויר הן ברירת המחדל. ואפילו כך, תקיפה באיראן איננה החלטה של "צאו לדרך" אלא דורשת מערכת הכנות ותיאומים מורכבת או נכונות לשלם מחיר על התעלמות מתיאומים כאלה.
טילים אינם משתלמים כלכלית, יחסית למטוסים, בתור אמצעי להנחתת חימוש במטרה. אולם מכיוון שאפשר לשגרם בלי שידרשו מעבר במרחב האווירי של מדינות אחרות (הן באופן בליסטי והן בטילי שיוט מהים), הם יכולים לשמש ככוח תקיפה משלים לפעולות שבהן הפעלת חיל האוויר "יקרה" מדי – וגם לתגובה מיידית, שאומנם אינה גרעינית אך הגיונה ההרתעתי דומה. מלבד זאת, מבחינה תיאורטית קל הרבה יותר לדעת מה לעשות במצב הקיצון; אולם יכולות שמאפשרות תגובה מהירה ופעולה במצבי ביניים, שהוודאות בהם נמוכה יותר, עשויות להועיל מכיוון שאינן דורשות התחייבות ישראלית מלאה ואת התשלום הכלול בה.
מהפכה מתמדת
לטווח הארוך, עלינו לנסות לתכנן לא רק להתגונן ולהרתיע על ידי אפשרות עתידית לפעול. עלינו להגיע למצב שבו ברורה מחויבותה של ישראל, כדברי קנדי: "הבחירה בין שלום ומלחמה היא בעיקר שלהם, לא שלנו". מדיניות ישראלית לטווח ארוך יכולה לנסות להפוך את המשוואות מבחינה אסטרטגית, ולהאכיל את איראן מאותו תבשיל בו היא מאכילה את כל המזרח התיכון. סיוע לארגונים אנטי־איראניים חמושים למיניהם ועידוד חתרנות בתוך איראן; לחץ כלכלי ומדיני; בריתות הגנה רשמיות או לא (בתנאי שישראל לא תראה אותן כמחליפות פעולה); פעולות סייבר, חבלה, לוחמה כלכלית – אף אחת מהן לא מספיקה לבדה וכולן צריכות למלא תפקיד נרחב, חשאי או גלוי, בפעולה מול איראן.
מבחינת תפיסת הביטחון – ייתכן שהגיע הזמן להוציא את "רגל ההתגוננות" למקומה הראויה לה, כתנאי לשימור חופש הפעולה אך לא כעיקרון הפוגע בעקרונות אחרים, ולהחליפה, כלפי ארגונים כמו חיזבאללה ופעולות טרור איראניות, ב"מניעה".
"מניעה" מתאימה יותר להתמודדות מול ארגונים לא מדינתיים ומצבי ביניים מאשר להתמודדות מול צבאות ומדינות. ישראל לא ניסתה כמעט למנוע ממדינות אויב הצטיידות בנשק מודרני, הגם שהצטיידות כזאת הייתה יכולה להיות מאיץ למלחמה (כפי שהתרחש במלחמת סיני). כשכן ניסתה למנוע התחמשות ממדינות היא עשתה זאת נגד נשק גרעיני, לפי דוקטרינת בגין, וכן כשחיבלה בתוכנית הטילים המצרית בשנות השישים, לא בדרך של תקיפה צבאית אלא בידי המוסד.
לעומת זאת, בסוריה – אולי בניצול הזדמנות במהלך מלחמת האזרחים הסורית – יצא צה"ל ל"מב"מ", המערכה שבין המלחמות, למניעת התבססותם של איראן וארגוני הטרור בסוריה, כלומר מערכה לשלילת יכולות. הביטוי מזוהה גם עם הכישלון של שמיני עצרת, אף שהרעיון עצמו רלוונטי דווקא בתקופה לאחר הכישלון, כשמקובל על הכול שהכלה של התעצמות האויב אינה הפתרון. ההבדל בין המב"מ עד עתה למב"מ העתידית, שתתמקד גם בשלילת יכולות ממדינות אויב המאפשרות לגורמי טרור לפעול משטחן או מפעילות אותו בעצמן, הוא שיש להביא בחשבון תגובה מתמשכת של האויב. כלומר, המב"מ היא מלחמה מתמשכת שבה האויב יוכל גם לפגוע בישראל, ולא מצב שבו ישראל יכולה לתקוף כרצונה כמעט ללא חשש מתגובה. סביר שגישה כזאת כיום תוביל לתגובה חזקה יותר מהצד השני, כדוגמת המלחמה שלנו נגד חיזבאללה בצפון; אולם החלופה, התגוננות פסיבית הממתינה שהצד השני יתעצם וילמד את נקודות התורפה שלנו, בעייתית יותר.
הפרת ריבונות של מדינות אויב אינה מתקבלת בברכה, אולם ישראל עושה זאת בסוריה ובלבנון כבר שנים, ולאחרונה יותר מבעבר. החוקרים הארי בורובסקי ואילן פוקס טענו שריבונות תלויה ביכולת השליטה בשטח הריבוני: כאשר למדינה אין יכולת לשלוט בשטחה ולמנוע מארגוני טרור לפעול מתוכה נגד מדינה אחרת, למדינה המותקפת עומדת זכות ההגנה העצמית נגד הארגונים הפועלים מתוך המדינה הזרה ובתמיכתה. ישראל וארה"ב נקטו את הגישה הזו בפועל לא פעם, וחשוב להציב לה יסודות איתנים, ולהבהיר שהתשלום על פעולותיה של איראן או שלוחיה ייגבה מאיראן ישירות.
הרעיון המרכזי של תפיסה שתשלב מניעה עם ענישה ותגובות ביניים מיידיות, שאינן רק כואבות אלא גם עשויות לפגוע ביכולות איראניות (למשל ייצוא הנפט, כפי שאיראן עצמה עשתה לסעודיה באמצעות שלוחיה ב־2019), יהיה ליטול את היוזמה מידי האויב; להעסיק את איראן כל הזמן וליצור בעיות חדשות בעבורה, במקום שהיא תוכל לקבוע מחדש את "כללי המשחק". לגבות מחיר ישירות מאיראן על פעולות שלוחיה, כדי לערער את אסטרטגיית השלוחים האיראנית כולה; ולהגיב כך שאיראן לא תוכל להמשיך לתקוף את ישראל ישירות בלי לחשוש מהתגובה הישראלית. גישה כזאת, אגב, תואמת לחלוטין את תפיסת הביטחון הישראלית הקלאסית למקרים שהם פחות ממלחמה או פעילות נגד ארגונים לא מדינתיים.
קשה לדעת אם העובדה שאיראן עוד לא פרצה לגרעין נובעת מחוסר רצון או מהפעולות הישראליות נגד תוכנית הגרעין שלה, אולם אפשר להניח שהפעולות הללו השפיעו, ושהן יכולות לשמש מודל. אכן, טהרן תפעל יותר כלפי ישראל; אולם היא כבר העלתה הילוך בפעילות הזאת, וסביר שתמשיך לעשות זאת ביתר שאת אם תחשוב שהדבר משתלם לה.
בטהרן נמצא מאז 2017 שעון השמדת ישראל הסופר לאחור עד ל־2040. דומה שלאחר 7 באוקטובר הגיע הזמן להתייחס אליו ברצינות: גם אם ישראל אינה מאמינה שביכולת טהרן לעשות זאת, טהרן מאמינה שהדבר יקרה, ויש להניח שתפעל לקדם זאת.
ככל הנראה נגזר על ישראל לחיות על חרבה לזמן רב; כדי להצליח לעשות זאת בכמה שפחות חרב ובכמה שיותר חיים, ולהיות מדינה שטוב לחיות בה גם מול איום כזה, עליה להכיר בכך – ולתכנן בהתאם.
