ההיסטוריונים מונים שתי מלחמות עולם שאירעו עד היום, אבל הם טועים. המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי בהנהגת ברית המועצות לגוש המערבי בהנהגת ארה"ב, שארכה ארבעה עשורים וחצי, הייתה מלחמת עולם לכל דבר. היא התרחשה בכל העולם, גם אם הייתה ברובה "קרה" ועסקה בעיקר ביחסים בין שתי המדינות שהובילו אותה. במקביל, היא יצרה אינספור עימותים חמים בכל כדור הארץ בין שלוחי שתי המדינות. בכמה מקרים, ובהם מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם, השלוחים הובילו גם למעורבות ישירה של ארה"ב, עם עשרות אלפי קורבנות וטראומה לאומית מתמשכת.
התקציר ההיסטורי הזה חשוב לטובת לקח אקטואלי שעולה ממנו, נוכח מלחמת העולם הרביעית שנפתחה בספטמבר 2001, במתקפה של ארגון אל־קאעידה בכמה נקודות על אדמת ארה"ב. שלב חדש שלה, שנפתח גם הוא במתקפה בכמה נקודות, התרחש ב־7 באוקטובר 2023. הלקח החיוני הראשון הוא לחבר גם עכשיו בין העימותים ברחבי העולם – באירופה, במזרח התיכון, ולאחרונה גם בקמפוסים האמריקניים – ולהבין שלא מדובר בעימותים נפרדים אלא במלחמת עולם בין האסלאם הקיצוני למערב, ממש כפי שעימותי המלחמה הקרה היו כולם חלק מאותו מאבק.
לכך מתחבר גם הלקח הבסיסי ביותר של מלחמת העולם השנייה: הפקרת חזית אחת – אוסטריה או חבל הסודטים – לא תמנע את המתקפה הכוללת, אלא רק תגביר אצל האויב את התחושה שהמערב סובל מחוסר ביטחון עצמי. גם הפקרתה של ישראל תהיה רק מבוא לזניחת המדינות הסוניות המתונות במזרח התיכון, לעזיבת מדינות מזרח אירופה למלתעות בעל הברית של האיראנים, ולדימיר פוטין, ולהפקרת מדינות מערב אירופה לטרור אסלאמי נורא. אסור שמול איראן – שלא מהססת לחבר אפילו בין סונים ושיעים לצורכי מלחמתה במערב – תעמוד חזית מערבית מסוכסכת. אל לה למדינת ישראל גם לתת קדימות למלחמותיה הפנימיות בין ימין לשמאל במקום למאבק נגד האויב המשותף.
האיראנים למדו משנואי נפשם הקומוניסטים את מיומנות השימוש בכוחות פרוקסי. המערב צריך לנקוט אותה דרך: לחמש את אויביה של איראן מבית – כל קורבנות המשטר הרודני והעמים הרבים החיים באיראן ומצויים תחת דיקטטורה של החלק הפרסי שלה – כדי לתקוף ולערער את יציבותה של המדינה. בצד זה, יש להבין שהיה אפשר אולי להסתפק בשלוחים בשלבים קודמים של העימות, כשאיראן עוד הייתה חלשה יחסית. עכשיו הם רק כוח מסייע, ואין מנוס מעימות ישיר מול ציר הרשע. אסור לשוש אלי קרב: אם אפשר להכניע את איראן ולהפיל את המשטר בעיצומים כלכליים בלבד, אין סיבה לא לנסות זאת. אבל העיצומים חייבים להיות גורפים וחד־משמעיים, ללא קריצות.
לקח נוסף הוא הצורך הקיומי בבריתות. שום מעצמה, חזקה ככל שתהיה, לא ניצחה לבדה באף אחת ממלחמות העולם. למעשה, גם ציר הרשע, אז והיום, בונה את כוחו מבריתות רחבות ככל האפשר.
הצורך הזה חיוני עד כדי כך, שנכון לומר לגביו את הכלל היהודי העתיק: אין בוררין בשעת הסכנה. כשם שארה"ב שיתפה פעולה עם ברית המועצות במלחמת העולם השנייה, וכשם שאיראן השיעית משתפת פעולה היום עם יריבים סונים – ובכלל זה מדינה חילונית כמו רוסיה ומדינה אתאיסטית כמו סין – כך גם המערב צריך לאחד כוחות.
ההבדל בין המשטרים הדמוקרטיים בנורווגיה ובדנמרק ובין משטר אוטוקרטי כמו זה של ויקטור אורבן בהונגריה חשוב הרבה פחות מהעימות מול האויב המשותף. כשם שהשמאל בארץ ובעולם קורא לממשלת ישראל לשתף פעולה עם משטרים ערביים, שכיבוד זכויות האדם שלהם אינו טוב יותר מזה של הונגריה, כך אין לאיש זכות לבקר את היעזרותה של ישראל בכל תמיכה שהיא יכולה לגייס: מהאוונגליסטים בארה"ב ועד הונגריה של אורבן.
הלקח האחרון, אולי הקשה מכול, חיוני גם הוא: מלחמה עולמית היא משחק שחמט מורכב, שבו צריכה להתקיים נכונות לוותר על רץ, צריח, ואפילו על מלכה כדי לשמור על המלך. מי שחושב שיוכל לנהל את המלחמה באיראן כשהוא מבקש לשמור במקביל על כל מאחז בשומרון אינו יודע איפה הוא חי.
