בסוף השבוע, חברת החדשות של ערוץ 12 העלתה לרשתות החברתיות פרומו לכתבה שאמורה להיות משודרת במהדורת החדשות בערוץ 12. כותרת הכתבה: "החטופה שהמחבל התאהב בה". (חשוב להבין: הפרומואים הם הסיפורים אותם תופס הארגון כטובים ביותר שלו. כאלה שבאמצעותם הוא מפתה את הציבור להתיישב ולצפות).
הכותרת הזו, שהיא גם כמובן המסגור של הסיפור כולו, כל כך מופרעת, וחושפת כל כך הרבה על נפשם של קברניטי הארגון הזה, המכנה עצמו "חברת חדשות ישראלית", ששווה להתעכב עליהם.
התאהבות"?? הרי ברור לגמרי שכל ישראלי, ממש כל ישראלי, מבין תוך שתי עשיריות השנייה מה בדיוק תכנן אותו מחבל מתועב לאותה חטופה. הוא תכנן להפוך אותה לשפחת מין ש"תגדל את ילדיו". מה בין שיא הטומאה הזו לבין הדבר הטהור ביותר שיש והוא אהבה? אוקיינוס ביניהם. איך בכל זאת צלחה את האוקיינוס הזה "חברת החדשות" של ערוץ 12?
ארגון התעמולה N12 מושקע כולו בקמפיין שמטרתו לאלץ את הממשלה להיכנע לדרישות חמאס בנושא החטופים. זו תעמולה שקרית, שכן האמריקנים בעצמם כבר הבהירו באופן פומבי שישראל רצתה עסקה בכל מאודה, ואף הלכה את כל כברת הדרך האפשרית בדרך לעסקה, אבל חמאס לא מעוניין בעסקה והוא האשם הבלעדי בכך שאין עסקה.
אבל יש בעיה: כל הסקרים מראים שהציבור מתנגד ברוב גדול לעסקת כניעה. איך בכל זאת מביאים אותו לתמיכה בעסקת כניעה?
חלק אחד מהקמפיין הוא הפעלה קבועה של מסחטת דמעות, במטרה לגרום לציבור להישבר ולדרוש עסקה בכל מחיר. חלק שני, משלים, הוא שכנוע הציבור שאפשר להגיע להבנות והסכמות עם מחבלי החמאס המתועבים, ואת זה עושים על ידי הצגתם כבני אנוש, ואף כבני אנוש רגישים, כאלה ש"מתאהבים".
וכך יושבים במשרדי חדשות 12 כתבים ועורכים שלדעתי כלל לא חווים את המלחמה כישראלים סולידריים. יותר כמו סטודנטים לתסריטאות שמחפשים לעצמם תרגילים שיסייעו לקמפיין, וכך נולדים סיפורים מופרעים כגון זה.
עיתונות הגונה הזוכה לאמון הציבור היא מוסד הכרחי לחברה דמוקרטית. באמצעות התיווך שלה לציבור את המציאות, הוא מגבש השקפת עולם וגוזר מזה הצבעה חופשית בקלפי.
זה לא המצב אצלנו. כל המחקרים מראים שאמון הציבור בתקשורת נמוך בצורה מבישה. איך הגענו למצב הזה? למה הישראלים מסתייגים כל כך מהממסד התקשורתי שלהם?
כי הם מבינים באינסטינקט שהוא לא משקף את העולם התרבותי והזהותי שלהם. כי הטלוויזיה שלהם, שכולה שקרים ותעמולה, במצב של מלחמה פסיכולוגית נגדם ומדברת במונחים שזרים להם לגמרי.
ואז בא הסיפור הזה, המשקף גם את חוסר ההבנה המוחלט של התקשורת את האויב, את יחסו לנשים, את תרבותו הכללית ואת כוונותיו האמתיות לגבינו, ונותן להם את הדוגמה המושלמת המסבירה להם למה זה האינסטינקט שלהם כלפי התקשורת.
התקשורת עדיין מתייחסת לאויב במונחים הנעים בין "יריב" ל"פרטנר". הכתבה הבזויה הזו היא השחתה מוסרית של מושג האהבה. אנשי N12 יודעים היטב מהן חולשה ופלגנות תוך כדי מלחמה. הם מומחים בהן. אבל אין להם מושג מה זאת אהבה.
