ביום חמישי שעבר הלכתי להפגנה של אנשי דרום תל־אביב. כמה מאות אנשים, מקומיים ותומכים מבחוץ, שני כלי תקשורת ופרובוקציה אחת שעוררה מהומת א־לוהים. לקראת סיום ההפגנה שרפו כמה מהתושבים את תמונתו של שר הפנים דרעי. כעבור דקות התחילה השריפה התקשורתית. כותרות זועמות אל תוך הלילה ולמחרת ומצעד פוליטיקאים שגינו את תושבי דרום תל־אביב.
לו הייתי יועצת תקשורת של הדרום תל־אביבים, הייתי אומרת להם: מעכשיו, רק פרובוקציות. זה עובד. שנים אתם מנסים לקבל תשומת לב, לזעוק על האלימות, על בתי הכנסת שהפכו למועדוני אלכוהול, על גני השעשועים שהפכו לגינות סמים. שנים אתם מנסים לארגן הפגנות, להוציא את הציבור מהבית, לזכות בתשומת הלב התקשורתית – והנה, מה שעשתה פרובוקציה אחת, לא נעימה ולא ראויה, לא עשו עשרות סרטונים, דיונים או הפגנות.
עניינית, זכותם של תושבי דרום תל־אביב לזעוק, גם לא בנימוס, כל עוד לא נחצים קווי אלימות. אלה האנשים שסוחבים את חוסר המעש של הממשלה והרשויות על גבם. לא אותם צריך לגנות. אבל העדר דרס את הקורבן. אילו התושבים לא היו עשויים מברזל, הם היו משגרים התנצלות ומתקפלים. אבל כמו שהם נאחזים בשכונות, כך גם עמדו מול מקהלת הגינויים התקשורתית והפוליטית. אני בדרך כלל נמנעת מדיבורים על ה־תקשורת, אבל כאן אני משחררת. התקשורת לקחה אירוע שולי מאותה הפגנה והפכה אותה לחזות הכול: תושבי דרום תל־אביב הגזענים והאלימים. לא עסקו בלמה ואיך, לא בחשבון נפש, לא בעיקר וטפל. אף אחד לא חי את חייהם בשנים האחרונות, אבל לכולם יש מה להגיד. תפסו טרמפ על גב הקורבן.
חובבנות פושעת
המקרה השני היה כתבה שפרסמה כתבת החינוך של 'החדשות' יעל אודם. עם פתיחת שנת הלימודים פרסמה אודם כתבה שכללה ריאיון עם שר החינוך, וגם, איך לא, עסקה בקשקשת ההדתה.
זו הייתה גנבת דעת במובן הכי בסיסי. ערימת שקרים ודיסאינפורמציה מכוונת. תחת הכותרת "השקעה בחינוך", הציגה הכתבת את הנתונים הבאים: דמוקרטיה ודו־קיום – 1.8 מיליון ש"ח, מדע וטכנולוגיה – 10 מיליון ש"ח, תרבות יהודית – 176 מיליון ש"ח. לצידם התנוססה תמונתו של בנט. הסאבטקסט היה: שר החינוך הדתי אולי מדבר על חמש יחידות מתמטיקה, אבל הכול תחפושת. מעניין אותו דבר אחד – להזריק לילדים שלכם שטיפת מוח מיסיונרית.
הנה מה ששכחה אותה כתבת לשקף לציבור. הנתונים הם מתקציב 2015 (כפי שצוין בעל־פה), השנה הראשונה של בנט בתפקיד. בנט קיבל את זה כירושה מקודמו, שי פירון. לאן נעלמו עוד שלוש שנים מאז? תמוה. שנית, היא שכחה לספר שאלה רק "תמיכות חיצוניות", חלק מזערי מתקציב החינוך הענק. התמונה הכוללת שונה לחלוטין. רוב הכסף שמשקיע המשרד בחינוך טכנולוגי־מדעי מגיע מליבת התקציב ולא מגופים חיצוניים. באותה שנה, 2015, הושקעו יותר מארבעה מיליארדי שקלים במדע ובטכנולוגיה, לא 10 מיליון, וכ־700 מיליון ביהדות. ב־2018 המספרים דומים.
הדבר השלישי שהיא שכחה להגיד הוא שהיא לא ממש עשתה שיעורי בית. היא העתיקה נתונים מדו"ח ישן של הארגון הקיצוני 'מולד', ארגון בעל אינטרס, שבאמתחתו כמה מחקרים לא־אמינים מהעבר. גם בדו"ח הזה יש טעויות והטיות. אגב, אותו דו"ח מומן בידי ממשלת גרמניה. ממשלת גרמניה מממנת מחקרים שבוחנים את לימודי היהדות בבתי ספר בישראל של שנות האלפיים. חברת החדשות, מצידה, מדבררת אותם, בלי לשאול שאלות.
מאוחר יותר הודתה הכתבת שעבדה "עם מולד". במקום לחקור ולדייק, עבדה הכתבת עם ארגון בעל אינטרס, תוך שילוב תפיסת עולמה. "אנחנו לא שקרנים!" היא זעקה בטוויטר. האמת היא שהם כן. אין בעיה לקחת נתונים ותחקירים מגופים בעלי אינטרס; הבעיה מתחילה כשבמקום להציג תמונה מלאה, הופכים למכונת תעמולה.
חברת החדשות לא התנצלה והקולגות צופפו שורות. כתבים בכירים תקפו דווקא את בנט, את הטוקבקיסטים, או הסתפקו בהדהוד המסרים. אליהם הצטרפה גם מקהלת הפוליטיקאים משמאל, שכללה אפילו את יאיר לפיד, האיש שתחת מפלגתו וחסותו אושרו התקציבים האלה.
טוב שיש חברים
הסיפור השלישי הוא מוניקה לוינסקי, אורחת הכבוד בוועידת חברת החדשות השבוע, שקטעה ריאיון עם העיתונאית יונית לוי. האחרונה פתחה בשאלה על ביל קלינטון, לוינסקי נטשה בבושת פנים. לאחר מכן כתבה בטוויטר שהיה סיכום מוקדם שלא תישאל על הנושא הזה.
לא הבנתי למה לוינסקי הוזמנה, והאמת, לא ממש עניין אותי. אין לי מושג על פעילותה הציבורית כיום. לגופו של מקרה, טעויות קורות, אפילו לעיתונאית מנוסה כמו לוי, וראוי היה שתתנצל. אבל הסיפור הוא מה שקרה אחרי האירוע. ההשטחה והזלזול בלוינסקי, רק כי היא פגעה ב"אחת משלנו", גרמו לי להיות לטובתה, ולו רק כי נמאס לי מהצביעות. דמיינו מה היה קורה אם המראיין של לוינסקי היה קלמן ליבסקינד או אראל סג"ל. גבר ולא אישה. מה היה קורה אז?
לפני כמה חודשים העלתה התקשורת את קמפיין מי־טו. בפרשנותו הרחבה הוא עסק בדיוק בזה. בכבודה של האישה, בעוצמה שלה, באמון כמעט מלא בטענות המתלוננת. אבל כשזה הגיע לפתח הבית של הברנז'ה, פתאום יש חשיבות גדולה בעדות אופי של חברים למקצוע, פתאום הגלגל הסתובב והמתלוננת אשמה. לרובנו אין חברים בתקשורת כמו ליונית לוי, השם הטוב שלנו נתון לחסדי אותם עיתונאים, והרבה פעמים השיח שם יהיר ונעדר זהירות. חיים של אחרים.
גם החברים של ראש העיר, הפוליטיקאי או המפקד מהצבא שנכתב עליו בפייסבוק – גם הם יכולים לתת עדות אופי. אבל להם אין חברים בתקשורת. הם ערומים מול הכוח הדורסני של מערכות התקשורת. אלה שמדברים על הוגנות, על חשיפת עוולות ותיקון עולם, שוכחים לפעמים להסתכל במראה. אולי זה שיעור לאנשי התקשורת, שכדאי שמול עיניהם תעמוד כף הזכות והזהירות, ולא רק הרייטינג ועריפת הראשים.
בסוף, הציבור רואה. את ההטיות, את ההתגייסות, את העיסוק בטפל ולא בעיקר. הציבור לא מטומטם. מחר יתלוננו בתקשורת על אובדן האמון והדמוקרטיה, על פוליטיקאים שתוקפים או לא מתראיינים, אבל במו ידיהם וציפוף שורותיהם הם גורמים לזה. 
