המתחולל בשבועות האחרונים בקמפוסים של אוניברסיטאות בארצות הברית הוא הרבה מעבר למחאה נקודתית הנוגעת למלחמה בעזה. מדובר בתופעה שמגלמת "יציאה מהארון" של תהליכים עמוקים המתחוללים מזה עשרות שנים. למעשה, מדובר בשני תהליכים.
הראשון, הוא תהליך נקמתו של "המזרח" ב"מערב". 1789 הייתה שנה מכוננת ביחסים שבין שתי הציוויליזציות הללו, כאשר המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרטה כבש את קהיר ופתח את העידן המודרני של המזרח התיכון שכולו עמד בסימן המפגש בין מערב ומזרח. במפגש הזה היה צד חזק, הגמוני ומנצח, לעומת צד חלש, נחשל ומפסיד.
המערב הטכנולוגי והמודרני שעבר גם שינוי באופן הארגון הפוליטי שלו, מקהילות למדינות לאום המסוגלות לגייס משאבים ולמרכז כוח באשר הוא – פוליטי וצבאי גם יחד – חדר למזרח, ובתהליך מהיר למדי פירק את האימפריה העות'מאנית שהייתה הכוח ההגמוני שבו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא השתלט באופן מוחלט על האזור בדמות נוכחות המעצמות החזקות של התקופה. תחילה היו אלה צרפת ובריטניה ולאחר מכן היו אלה ארה"ב וברה"מ שנכנסו לנעליהן, לאחר מלחמת העולם השנייה.
למעלה ממאתיים ועשרים שנה מאז דרכה כף רגלו של נפוליאון על אדמת מצרים, מתייצב היום המזרח מול המערב בפוזיציה אחרת לגמרי, לאחר שבמשך שנים ארוכות (ושקטות) הוביל תהליך של היפוך היוצרות. לשם כך, המזרח לא השתמש בעוצמות קשות כפי שעשו גורמי הכוח הקולוניאליים המערביים של המאות תשע עשרה ועשרים, אלא בעוצמות רכות.
כך, ההגירה האנושית מהמזרח למערב יצרה נוכחות דמוגרפית שונה באירופה. הכסף הרב שנשפך ממדינות המפרץ העשירות קנה אף הוא אחיזה פוליטית למזרח במערב. וכמובן, מוסדות ההשכלה הגבוהה בארה"ב ובמערב אירופה הפכו חממה לקליטת סטודנטים שהגיעו מאזורי הפריפריה העולמית, לרבות המזרח התיכון ואפריקה. הדבר שינה לחלוטין את השיח באותם מוסדות והפך אותם לבסיסי שליטה חדשים של המזרח בתוך המעוזים האינטלקטואליים של המערב.
מגמה זו לוותה כמובן בסוג של רפיון מערבי והיעדרה של תגובת נגד. ניתן לייחס את היעדרה לתחושת האשמה והלקאה העצמית על מאות השנים של קולוניאליזם ואימפריאליזם, אבל גם לנוכחותו של התהליך השני שנארג בתוך הראשון. תהליך שני זה אופיין בדומיננטיות של שיח פוליטי-חברתי אשר העמיד במרכזו עניינים אוניברסליים דוגמת זכויות אדם, אך בעיקר את נושא השוויון בערכים חברתיים-קבוצתיים, להבדיל מאלה שהוגדרו בערכים אישיים-אינדיבידואליים.
השיח החברתי החדש הוא שהכשיר את הקרקע למאבקים הפנימיים באירופה ובאמריקה כנגד האליטות הדומיננטיות, הלבנות, העשירות ואלה שאוחזות במרכזי הכוח השלטוניים והכלכליים. מהומות המהגרים בערים אירופיות כמו פריז, כמו גם מחאת הקמפוסים הנוכחית בארה"ב, הם חלק מאותה תנועה חברתית המוגדרת במונחים של מאבקי הפריפריות החדשות בתוך החברות האירופית והאמריקנית שחופפות בחלקן עם מהגרי המזרח או למצער מזדהות איתן על בסיס רעיון ההתנגדות והמאבק באליטות השמרניות.
בהיבט הזה, מחאת הקמפוסים בארה"ב היא המפגש הקטלני בין שני התהליכים הללו, קרי – בין החדירה השקטה (החברתית, תרבותי ואנושית) של המזרח למערב ובין השתלטות השיח השוויוני-החברתי על סדר היום הרעיוני בארה"ב ובאירופה. זהו המפגש המייצר את התמיכה הגורפת בחמאס, מאחר וזו נתפסת כייצוג של המזרח המדוכא מחד והמתנגד מאידך, וכישות המהדהדת במאבקה בישראל את מצבן של קהילות הפריפריה השונות בחברה האמריקנית ובמדינות מערב אירופה, בהן כמובן השחורים והמהגרים. כמו כן, תמיכה זו נתפסת כמסמלת בעיקר את מאבקן באליטות הלבנות והשמרניות האוחזות במרכזי הכוח הכלכליים והפוליטיים.
מדובר במאבקים שמזכירים מאוד את אלה שהתחוללו באירופה במאה ה-19 בין השמרניות של הסדר הטרום-נפוליאוני לבין המודרניות החדשה שביקשה לייצר סדר מדיני-חברתי שונה המבוסס על רעיונות המהפכה הצרפתית. הנקודה המרכזית, בהקשר הזה, היא שאותם מאבקים שימשו כחממה להתפתחות האנטישמיות כלפי היהודים, וגם עתה הביטויים האנטישמיים הבוטים שניכרים במדינות המערב הם תוצאת הלוואי של שתי המגמות הגדולות המייצגות שני מאבקי ענק הארוגים האחד בתוך השני: זה של המזרח נגד המערב וזה של הפריפריות החברתיות נגד המרכזים השמרניים.
במסגרת אותו מאבק, ישראל היהודית נתפסת כייצוגו של הצד המדכא, האליטיסטי והשמרני. ההתנגדות לה הופכת לחיל חלוץ ולסמל במאבק הכולל של המזרח מצד אחד, ושל הפריפריות החברתיות במדינות המערב מצד שני. מבחינה זו, האנטישמיות הנוכחית היא שונה לגמרי מהאנטישמיות של העת העתיקה וימי הביניים, שנשענה על היגיון דתי של המתח בין נוצרים לבין יהודים, ומהאנטישמיות המודרנית של העת החדשה שהתבססה על היגיון של הפרדה גזעית. מדובר באנטישמיות פוסט-מודרנית שיצוקה בתוך הגיונות של מאבקים בין מרכזים לפריפריות.
לא מעט גורמים מצביעים על האנטישמיות החדשה שפורצת מתוך הקמפוסים ככזו המבשרת על הפוטנציאל לשואה שנייה. כאן בדיוק הוא המקום להעמיד דברים על דיוקם. האנטישמיות של העידן המודרני שהביאה לשואת יהודי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה נטועה עמוק בתוך הממסדים הפוליטיים והשלטוניים של חלקים ממדינות אירופה ובראשם גרמניה. ללא מהלך ההשתלטות של האנטישמים הנאצים (ושותפיהם/עוזריהם במדינות נוספות כמו איטליה, רומניה והונגריה) על המנגנונים המדינתיים שאפשרו למרכז ולמקסם את הכוח, ספק רב אם השואה יכולה הייתה להתחולל הלכה למעשה.
כיום, מעוזי האנטישמיות החדשה, הפוסט-מודרנית, נמצאים בעיקר במוסדות ההשכלה הגבוהה ואצל ארגונים חברתיים שונים. ברם, כאן בדיוק מונחת הסכנה הגדולה של חלחול הדרגתי של אותן קבוצות ממגדלי השן האקדמיים לתוך הממסדים הבירוקרטיים המדינתיים. תהליך זה הוא התהליך שצריך להדליק נורה אדומה מאחר זהו קו פרשת המים שעלול להפוך את האנטישמיות החדשה ואת "מחאת" הקמפוסים משיח אידאולוגי-חברתי לעניין של פרקטיקה ומעש, כלומר לדבר מה שיש לו השלכות מעשיות וקונקרטיות. זאת, בעיקר בתחום הנוגע למדיניות כלפי יהודים ובעיקר כלפי ישראל מצד מדינות המוגדרות כיום כ"ידידות".
אין זה אומר כי תהליך כזה יביא להקמתם המחודשת של מחנות השמדה ליהודים. ההיסטוריה אינה נוטה לחזור על עצמה באותה רמת דייקנות ושכפול. אולם, זה בהחלט אומר כי יהודי התפוצות ייקלעו בעתיד למציאות חיים שתהדהד את זו של יהודי אירופה בין שתי מלחמות העולם. החידוש הגדול יהיה בכך שישראל (ולא רק היהודים ברחבי בעולם) תהפוך ליעד ממוקד של אותה אנטישמיות, וזאת באמצעות הפעלה של כלים "רכים" נגדה, דוגמת בידודה הבינלאומי, הטלת סנקציות שונות, שימוש במנגנוני המשפט הבינלאומיים נגד ראשיה, עצירת משלוחי נשק אליה ולא פחות חמור – פגיעה בחוסנה ומעמדה הכלכלי.
זו עלולה להיות "השואה החדשה" שכאמור תעמיד לא רק את יהודי ארה"ב ומערב אירופה בסכנה ותשבש את חייהם, אלא את תוסיף לסימני השאלה שממילא קיימים בחוגים רבים במערב לגבי זכות הקיום של ישראל – צעדים מעשיים. צעדים כאלה יחלישו בפועל את חוסנה של המדינה היהודית היחידה בעולם, שאמנם לא הוקמה ישירות בגלל שואת יהודי אירופה – שכן הרעיון הציוני פותח כבר מסוף המאה התשע עשרה – אבל אין ספק שנוכחות השואה הוסיפה ממד קריטי לרעיון הציוני ועיגנה את המדינה היהודית במונחים של "חומת המגן" של הקולקטיב היהודי בעת המודרנית.
