כמעט שבעה חודשים אחרי זוועות השבעה באוקטובר – שמצופה היה שיטלטלו את העולם כולו, ויגלו את הפנים האמיתיות של עזה – נחשפנו לז'אנר חדש של אנטישמיות בינלאומית: תיירות טרור. אזרח טורקי בשם חסן סקלאנן, צעיר בשנות השלושים לחייו, הגיע ארצה במיוחד כדי לרצוח יהודים. לפני שנוטרל וחוסל, הספיק התייר סקלאנן לפצוע שוטר מג"ב בירושלים בדקירות סכין בפלג גופו העליון. מטבע הדברים, אתרי החדשות השונים נתנו במה לאירוע ביטחוני זה, תוך ציון אגבי ומפוהק לניסיון רצח שאירע כמעט במקביל – פיגוע דריסה בשוטרי מג"ב בצפון השומרון. ככלות הכול, התרגלנו היטב לטרור מקומי. כדי להרשים אותנו קצת יותר נדרש דרכון בצד הלהב. אל חשש, גם הידיעה הכמו-דרמטית הזו התגלגלה מטה זמן קצר אחרי האירוע. מי כמונו להדחיק את סימון המטרה שכל אחד מאיתנו מסתובב איתו על לוח לבו בהיותו יהודי תושב ישראל.
אלא שבטרור כמו בטרור אירוע גורר אירוע, ומשמש השראה לניסיונות רצח נוספים. נוכח מסע ההסברה הממומן היטב נגד ישראל, נראה שהתמיכה הבינלאומית בתפיסת "מנהר ועד הים" צפויה להוליד עוד כוח עזר לאלו שמבקשים לחסל את "הישות הציונית" מקרוב ומרחוק. תיירות הטרור הפכה באחת לספורט בינלאומי, ממש כמו גינוי ישראל על ניסיונות הישרדותה מול מתקפת טרור חסרת תקדים אחרי שנים ארוכות של ירי טילים תמידי.
המראות האנטישמיים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק לא נולדו בשבוע האחרון, גם לא עם הגיחות הראשונות של חיל האוויר הישראלי בעזה
לא מדובר בהפתעה גדולה, גם אם בהתפתחות מאכזבת ומבהילה. מחנה לאומי שלם – זה שמואשם תדיר כאילו הוא אויב השלום – מזהיר כבר למעלה משלושים שנה מפני הקצנה אנטי-ישראלית כזו בדיוק. הסכמי אוסלו, כמו גם תוכנית ההתנתקות, עמדו בניגוד לכל היגיון מזרח תיכוני או היגיון בכלל. הנכונות לסגת משטחי המדינה ולצמצם עוד יותר את גבולות הארץ לטובת השתלטות של מי ששואפים לחסל את המדינה שלנו מכל וכל, הייתה בגדר התאבדות ביטחונית תוך התפשטות מערכים ציוניים בסיסיים ביותר. ההבטחה הגדולה שליוותה את שני הצעדים המדיניים והשערורייתיים הללו הייתה תמיכה בינלאומית. טענת הדוחפים לאוסלו והצוהלים נוכח תוכנית ההתנתקות הייתה שאלה יאפשרו למדינה להתגונן טוב יותר, גם אם מתוך גבולות צרים יותר. הבטיחו לנו שבטיל הראשון שישוגר לעבר ישראל נכנס באויב, שאחרי נסיגה יהיה ברור ומוגדר היטב. הטילים נורו, האויב הוגדר, וכל פעולת נגד לוותה בגינויים חמורים נגדנו דווקא. הגיבוי הבינלאומי המובטח התחלף בוועדות גולדסטון למיניהן שהסתכמו בגינוי ישראל ובהצרת צעדיה.
פרוץ המלחמה הנוכחית, קיצונית ככל שהייתה, לא שינתה מאומה מכך. רגעי התמיכה והאמפתיה שהורעפו על מדינת ישראל המותקפת בסתיו האחרון פינו מקומם מהר מאוד, מהר מדי, לשנאה תהומית מסורתית מצד משפחת העמים. בניגוד לטענות המצויות, מסע הדה-לגיטימציה נגד מדינה קטנה שמתגוננת מול טרור חסר תקדים לא התחיל בעקבות הכניסה הקרקעית של לוחמי צה"ל לעזה אלא קדמה לה בהרבה. החשיפה לכל שיטות הרצח וההתעללות שבנמצא מצד חמאס ועוזריו לא רק שלא הביאו לפיכחון מצד גורמים פרו-פלסטינים אלא הצמיחו הכחשה גורפת של האירועים עצמם ובמידת הצורך להצדקתם. אפילו ידידותינו הטובות, שהפגינו בתחילה עמידה חד משמעית לצד ישראל, נדרשו עם הזמן לענייניהם והוכיחו שהן מבכרות את הקרבת טובתה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לטובת אינטרסים פוליטיים פנימיים שלהם.
המראות האנטישמיים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק לא נולדו בשבוע האחרון, גם לא עם הגיחות הראשונות של חיל האוויר הישראלי בעזה. הן שתולות היטב בשקר הפלסטיני המושרש היטב בחינוך האנטי-ציוני, אנטי-ישראלי, וכן – האנטישמי. גם תרגום מפורש של סיסמת המאבק לחיסול ישראל – From the river to the sea Palestine will be free – לא ממש גרמו לאיש להרהר על הם באמת נלחמים שם. נוכח הדשדוש וההססנות הישראלית מול דרישות הכניעה של חמאס, מוטב שלפחות אנחנו נזכור שאנחנו עדיין במלחמת העצמאות השנייה, מלחמה קיומית.
