בזמן שרוב הסטודנטים באוניברסיטאות ברחבי העולם מתמקדים בבחינות הגמר הקרבות של הסמסטר ובחיים שאחרי הלימודים, סטודנטים רבים מדי מעבירים את הימים הללו בקריאות מוות והסתה לאלימות ורצח.
ישנם כמובן הסלוגנים הפופולריים של "מהנהר ועד הים" ו"שחררו את פלסטין", אך לאחרונה נוספו למקהלה גם קריאות חדשות יותר, כמו "חמאס אנחנו אוהבים אותך ותומכים גם בטילים שלך", "אנחנו אומרים 'צדק', אתם אומרים איך? לשרוף את תל אביב עד היסוד!" ו"יש רק פתרון אחד: מהפכת האינתיפאדה!" (הקריאות קליטות יותר באנגלית).
אפשר להבין שמשהו מאוד השתבש כשילדים ברחבי העולם שגדלו על רחוב סומסום, נטשו את אריק ובנץ ואת חבורת החבובות הססגונית שלהם, לטובת ג'יהאד רצחני ועצבני הרבה יותר ממוישה אופניק.
שירי רצח העם האלה אולי עוד לא כבשו את פסגת מצעדי הפזמונים, אבל הגיע הזמן להודות סוף סוף שהאנשים שכובשים את בנייני הקמפוס, מקימים מחנות אוהלים של "סולידריות עם עזה", מטילים אימה על סטודנטים יהודים וצועקים כמו משוגעים – הם, למעשה, לא שפויים בעליל.
רעולי פנים שצורחים את נשמתם כאשר ראשיהם כמעט מתפוצצים – הם לא בדיוק המראה האידיאלי עבור ראיונות עבודה עתידיים. כשבסופו של יום אין לך מה להראות בראיון מלבד ציונים גרועים וזיהוי פנים בפייסבוק, תעודת בוגר/ת אוניברסיטה יוקרתית לא יעזרו לך יותר מדי. בהצלחה במציאת עבודה.
אנשי צוות באוניברסיטה, שכל כך רגילים לדבר על השלכות ההחלטות של סטודנטים על החיים שלהם, ביקשו לנטרל את המצב עם מילות SAT (המקבילה האמריקנית לפסיכומטרי) מפוארות כמו "להתחיל מחדש" ו"להוריד את הלהבות" והתפללו שהתקפי הזעם פשוט "יתפוגגו".
אה, שכחתי: המקומות הללו נטשו את מבחן ה-SAT כבר לפני מספר שנים. כעת אנחנו רואים את התכונות מעוררות ההשראה שהביאו הגיוון והשוויון: לנטוש את המבחן, לקבל פחות יהודים ואסיאתים, ואז סטודנטים חסרי מוח עם "סיפורי חיים מרתקים" שבזכותם הם התקבלו למוסד, הופכים את חיי הקמפוס ומאיימים על סטודנטים שהתקבלו אחרי שבאמת ניגשו למבחן!
המארגן הראשי של ההפגנות בקולומביה למשל, ח'ימני ג'יימס, פנה ברשתות החברתיות, "תשמחו, תהיו אסירי תודה, שאני לא סתם יוצא ורוצח ציונים… לציונים לא מגיע לחיות". הוא (סליחה, הוא/היא/הם!) סטודנט של ליגת הקיסוס שמקבלים סיוע כספי?
ילדי דור ה-Z
אולי זה היה צפוי. אחרי הכל, בני ובנות דור ה-Z, לאורך כל חייהם הקצרים, מעולם לא שמעו את המילה "לא". אף פעם לא ביקשו מהם ביקשו למתן את רגשותיהם. מפונקים, מיוחסים ואינפנטילים מלידה. שמרו וסוככו עליהם מאז הגן. בכל האוניברסיטאות הם היו מוגנים מ"מיקרואגרסיות", מצאו מקלט ב"מרחבים בטוחים", הזהירו מכל דבר שעלול "לעורר" מחשבה לא נעימה, ונעלבו מכל רעיון שלא אושר על ידי הפרופסורים שלהם.
גרוע מכך, עודדו אותם בטעות לדבר בכל עת, כי כל מה שיוצא מפיהם היה "התגלות". וכך הם צעקו דעות Woke פרובוקטיביות ולא נדרשו לשאת בהשלכות – כי לא היו כאלה. כל זה מגיע מדור ששיא ההתרגשות עבורו הוא צפייה בטיילור סוויפט.
גם כל "פרסי ההשתתפות" האלה לא עזרו למצב. הם העניקו להם אמונה שתמיד חייבים להם פרס, ללא קשר להישגים. אז הם הפכו לילדי הפוסטר של הבינוניות הזועמת. הכל היה במרחק התקף זעם. קשרים חברתיים שהיו קיימים רק ברשתות החברתיות והושפעו על ידי הקורונה, כמו גם מנת יתר של טיק-טוק ואימפולסיביות של משחקי וידאו – כל אלה תורגמו לכישורים אנושיים ירודים במיוחד.
סטודנטים בהפגנה אנטי-ישראלית בוושינגטון די. סי. צילום: EPA/SHAWN THEWכל זה מתרחש ללא השגחת מבוגר. אם מישהו מכיר אסירים המנהלים ערי מקלט, אנא בקשו מהם להגיש מועמדות למשרות המוחזקות כיום על ידי נשיאי מוסדות אקדמיים. באוניברסיטאות הגדולות, אפוטרופוסים האמונים על טיפוח סביבות למידה, פשוט סירבו ליישם קודים של התנהגות סטודנטים ותקדימים של בית המשפט העליון בארה"ב, כדי לתבוע בחזרה את השליטה על הקמפוסים שלהם.
ברוב המקרים הם סירבו להזעיק את המשטרה כדי לפזר את ההמונים. היכן שמתבצעים מעצרים, הנשיאים הללו כנראה לא יגישו כתבי אישום. הם לא ישעו ולא יגרשו סטודנטים, או אנשי סגל שלוקחים חלק בהפגנות אלימות. בשום מקום לא נאמר שחופש אקדמי מאפשר לפרופסורים עם קביעות להתקוטט עם המשטרה ולגייס סטודנטים לחמאס.
והם מסתמכים על הסתייגויות שווא. לרצון לתת "כבוד לחופש הביטוי של סטודנטים מפגינים" אין שום קשר למה שקורה בפועל בדשא הקמפוס. התיקון הראשון לחוקה האמריקנית לא מגן באופן קטגורי על "איומים אמיתיים", "מילות לחימה", השמצה קבוצתית, ו"הסתה להפקרות מיידית". חוק זכויות האזרח אינו מתיר למוסדות המקבלים כספים פדרליים להפלות יהודים, שרובם המכריע ציונים, או למנוע מהם גישה למתקנים ומשאבים של אוניברסיטאות, בכך שהם מתירים לבריונים לחסום את דרכם.
נשיאי האוניברסיטה אישרו למעשה את "הווטו של הקלר" – הגבלה של חופש הביטוי אך ורק בגלל שהם חיים בפחד מסטודנטים רדיקליים וממי שמאפשר להם לעשות זאת בקמפוס.
כעת, אחד משני דברים חייב לקרות: או שנדחף להם מוצצים לתוך הפה, או שנכין את עצמנו לאפודי התאבדות מתחת לכאפיות, כטרנד האופנתי של הסתיו.
הימים של קיפי בן קיפוד לא יחזרו
האמת הלא נעימה היא שחלק ניכר מהמפגינים הם סטודנטים מוסלמים שנולדו בארצות הברית. למה הם מתנהגים כאילו הם חיים בטהרן? יתרה מכך, בהמונים נכללים גם אזרחים זרים בעלי אשרות סטודנטים. ראש המפגינים באוניברסיטת קולומביה, ש"מנהל משא ומתן" עם נשיאת המוסד, הוא סטודנט בינלאומי כזה. אחרים קוראים "מוות לאמריקה!" למה הם לא נמצאים כבר במטוסים בדרך חזרה לכל פינה שונאת-יהודים ומבעירת-דגל-ארה"ב ביקום ממנו הם הגיעו?
אולי לעולם כבר לא נחזור לימים בהם מי שהעניק השראה לילדים הוא קיפי בן קיפוד. אבל זה יהיה נחמד אם במקום להיכנע להם, להשתטח בפניהם, לתת להם להשפיל את האוניברסיטאות שלהם ולהפוך אותן למוסדות לליצנים – נשיאי אוניברסיטאות יגלו קצת כבוד עצמי, ייפטרו מהקוצים ויראו לרחוב הערבי – את הרחוב.
