בעודנו יושבים וממתינים בנשימה עצורה לתשובת חמאס להצעה האחרונה לעסקת חטופים, ובזמן שאנחנו נקרעים בוויכוח פנימי מר האם בכלל יש להסכים לעסקה הזו, דומה שהספקנו לשכוח כמה אמיתות יסוד. מתחילת התמרון הקרקעי נהרגו 263 חיילים ברצועת עזה כדי לוודא שארגון הטרור שביצע בנו טבח מפלצתי והצהיר שיעשה בנו עוד ועוד כאלו לא יוכל לחזור על 7 באוקטובר לעולם. אין מטרה חשובה מזו. אם הבסת חמאס והשבת הביטחון לדרום הייתה מטרה משנית, ניתן היה לוותר על המלחמה מהיום הראשון ולחתור לעסקה של כלל החטופים תמורת הפסקת אש קבועה (עד לפעם הבאה שחמאס יחליט להפר אותה). חמאס היה לוקח הצעה כזאת בשתי ידיים, ובכל זאת, באותו רגע של בהירות אף אחד לא תמך בעמדה כזאת מחוץ לשוליים של השוליים של החברה הישראלית.
השארת חטופים בשבי חמאס תהיה אסון אדיר, טרגדיה היסטורית שתישאר צלקת עצומה ובושה לחברה הישראלית שלא הצליחה לשחררם. כדי להשיבם על מדינת ישראל להיות מוכנה לשלם מחירים כבדים, לרבות סיכון חיי חיילים, אך לזכור תמיד את הסיבה בגינה יצאה למלחמה. השארת חמאס כשלטון מתפקד עם גדודים סדירים ויכולת שיקום מהירה דרך ציר פילדלפי הלא מטופל (ומניסיון העבר, השיקום יהיה מהיר משציפינו) תהיה הרבה מעבר לטרגדיה – היא תהיה סיכון לעצם היכולת להמשיך ולקיים את המדינה. לא סיכון לטווח הארוך – אפילו לטווח הקצר.
הדרום יינטש ברובו, ובצדק. אף אזרח ישראלי לא יהיה מוכן לחיות מול ארגון טרור רצחני שהוכיח שאין לו גבולות מוסריים כלשהם ואין קץ למידת האכזריות שלו. הזאבים המשחרים לטרף שמקיפים את מדינת ישראל יראו את ההישרדות של חמאס אחרי שביצע יום זוועות בלתי נתפס כניצחון אדיר, ואת חוסר היכולת הישראלית להפגין נחישות ולהביס את החלש שבאויבה כנקודת חולשה היסטורית, שמזמינה מתקפה. היכולת להחזיר את תושבי הצפון תחת תנאים כאלו של חולשה היסטורית מוטלת בספק. הפריפריה הדרומית והצפונית של מדינת ישראל יהפכו להיות אזורים שרק משוגעים לדבר חיים בהם, סימן מובהק לאורך כל ההיסטוריה לתחילתה של מגמת קריסה של מדינות. כל זאת, מבלי שדנו במשמעות של החזרת אלפי מחבלים מיומנים בחזרה לחיקם של ארגוני הטרור, ומבלי שדנו בתקדים האיום של תשלום במטבע מדיני קשה, מעבר לחילופי אסירים בחטופים, אירוע שלא התרחש באף עסקה בעבר, ושבוודאי תהיה לו השפעה קשה וחסרת תקדים על התמריצים להעמיד את ישראל בפני דילמה דומה בכל מלחמה עתידית.
המלחמה נגד חמאס היא מלחמה קיומית. לא משום שהפסד יוביל להשמדת המדינה, אלא בגלל ההשלכות ארוכות הטווח של הפסד שכזה על מעמדה של ישראל בעיני העולם, בעיני אויביה ובעיני עצמה. החטופים הם אהובים ויקרים, ומצבם קורע את ליבו של כל ישראלי, אך עסקה שתשיב רק חלק(!) מהם, בלי שום אופק לחטופים הנותרים, תמורת ניצחון חמאס, אינה יכולה לבוא בחשבון. עצם קיומו ארוך הטווח של הפרויקט הציוני גדול יותר מחייהם של מאות החיילים שיצאו להילחם במלחמה הזאת ועשרות אלפי הנופלים לאורך קיומה, ואם נעמוד בחוסר ברירה בפני הברירה המפלצתית, אף יותר מחיי החטופים. הצגת מי שאומר את האמת הפשוטה הזאת כמפלצת חסרת רגישות, או כמי שחיי החטופים חשובים בעיניו כקליפת השום, היא חלק מהרס היכולת שלנו כחברה לדון בדברים עצמם, מבלי ליצור דמוניזציה של עמדות הצד השני, ואם אפשר, גם להשתיקו מפחד התגובה הציבורית שמלובה על ידי תקשורת מגויסת.
על מדינת ישראל להיות מוכנה לשלם מחירים גבוהים תמורת אזרחיה וחייליה החטופים. הן בנכונות לפעול צבאית תוך סיכון חיי חיילים לקידום שחרורם (באופן ישיר או באמצעות הפעלת לחץ), והן בנכונות לעסקאות עם השטן כדי לחלצם מהגיהינום שבו הם נמצאים, כל עוד עסקאות אלו סבירות ואינן מסכנות את המטרות הקיומיות והקריטיות בגינן יצאה ישראל למערכה. דומה שמעטים האנשים במחנה המתנגדים לעסקה המוצגת כעת שיחלקו על כך. המחלוקת על גובה המחיר אותו רצוי וניתן לשלם היא מחלוקת לגיטימית, שחייבת להתקיים, ללא דה לגיטימציה לאף אחת מהדעות, ומתוך הבנה ששני הצדדים מעוניינים בטובת המדינה ובחזרת החטופים. אל לנו לקיים את משאלתו של סינוואר ולהפוך את הוויכוח הקריטי הזה למה שיקרע אותנו לשני מחנות שאיבדו את היכולת להקשיב האחד לשני. אל לנו לשכוח בשם מה, ואל מול מי, יצאנו למלחמה.
